היא מתעקשת לאמר שהיא לא נוגעת בפוליטיקה ועם זאת הנושאים בה עוסקת דר' רות הם הכי פוליטיים שיש – סקס. היא טוענת שהיא אינה פמיניסטית ובכל זאת היא מטיפה כל חייה המקצועיים לקידום הזכויות של האישה על גוף ונפש. היא מפטפטת בקצב (ובמבטא) של מכונת יריה גרמנית על כל הטאבו שבעולם כמעט, בייחוד בנושאים שביחסים שבינו לבינה, אבל לא מוכנה לחשוף את ציפור הנפש שלה, את מחשבותיה הכמוסות ולספר באמת את כאב זיכרונותיה.
הפערים הבלתי פתורים הללו שתלויים מעל "תשאלו את דר' רות" סרטו של ריאן וויט (אגב, לא לבלבל באופן מעניין עם ריאן ווין וויט שהיה נער הפוסטר של המלחמה במחלת האיידס ומת מהמחלה ב 1990 אחרי שנדבק בה בעת עירוי עקב מחלת ההמופילה ממנה סבל) מעיבים מעט על האמפתיה המלווה בכל זאת את הצפיה בסרט. הם והעובדה שהסרט שהכין על האישה הקטנה-גדולה הזאת אינו מצליח להביא בפנינו חומרים שאינם מוכרים כבר מטורי העיתונות שנשפכו עליה. אחרי הכל הגברת הממלאת את המסך, למרות גודלה הפיסי המאותגר, היא באמת עולם ומלואו של חדווה, שמחת חיים, ידע, תעוזה ואהבה לעולם – בייחוד לעולם שנצרך לסקס. ובעיקר היא פצצת אנרגיה של שליחות אמת.
נכון שיש כאלה, בתחום שבו היא מבעבעת כבר כשלושים שנים שרואים בעיין צרה את הדרך הפופולארית שבה היא מוליכה יעוץ מדעי ופסיכולוגי. אבל הבוז לקנאים. הדר' רות הכניסה את המין לכל בית בדלת הראשית, עשתה אותו נגיש לכולם וקרעה, או לפחות ניסתה ועדיין מנסה לקרוע את מסכת הצביעות והשתיקה סביבו. מסכת צביעות ושימוש ציני שכולו מוסר כפול, בעיקר מטעמם של חוגים שמרניים וממסד כנסייתי, כביכול בשמו של האל.
וויט בונה את הסרט שלו מתבנית שיגרתית וחסרת מעוף, בייחוד כשמדובר על דמות תוססת ולא קונבנציונאלית כמו רות ווסטהיימר. תחילה הוא מציג אותה בפנינו, כאילו שאיננו מכירים אותה מפה ומשם. כן, אפילו אלכסה של אמזון יודעת לספר מיהי… הוא חוזר לילדותה המאושרת בעיירה קטנה קטנה לא רחוק מפרנקפורט, בת יחידה להורים אורתודוקסים ואוהבים, ילדות שנקטעה באמצע שנות השלושים והיא בת עשר, עם עלית היטלר לשלטון. היא מוברחת לבית יתומים בשוויץ שם, כמטפלת בילדים שאינם יהודים היא מתאהבת לראשונה ומגלה את חדוות המשיכה לבן המין השני. שם היא מבינה שהוריה, שהפסיקו לשלוח לה מכתבים, נספו בשואה.
מגיע הפרק הארץ ישראלי, היא משנה את שמה מקרולה סיגל לרות סיגל, על פי דרישות הסביבה, מגיעה לרמת דוד, מתאהבת שוב ומתחתנת לראשונה. היא הופכת לצלפית מצטיינת בשרות ההגנה ויוצאת לאחר קום המדינה לפריס ללימודים עם הבעל. ואז מגיע גם הפרוד, ההכרות עם הבעל השני, הולדת הבת והמעבר לאמריקה. זיכרון מילות השיר ההומניטארי של אמה לזרוס מעביר בה רטט אל מול המראה של פסל החרות בכניסה לניו יורק "הבו לי את בניכם היגעים והעניים, ערב רב של המונים כמהים, לנשום כבני חורין". המסר האנושי נקלט כדי להתפוצץ מאוחר יותר בכל אמצעי התקשורת שעמדו לרשותה. רדיו, טלוויזיה, ספרים וסרטים. וכמובן פה גדול שלא מפחד להגיד את כל מה שצריך ועדיין לא נאמר.
ואז בא הפרוד מהבעל השני, הוא פשוט לא עניין אותה מספיק, שנים של עבודה כעוזרת בית ולימודים ואח"כ גם כמכוונת חברתית בעיקר את נשותיה העניות של הארלם. נישואין בשלישית, "הפעם אהבת אמת" למהנדס מנפרד ווסטהיימר, התמחות בטיפול מיני והפריצה הגדולה, אי שם בתחילת שנות השמונים, כמגישה בתוכנית רדיו נסיונית, מדברת על יעוץ מיני ועונה לשאלות מאזינים. היא התנדבה לשבת מול המיקרופון כי האחרים פשוט פחדו…
הכנות, הפתיחות והתעוזה הביאו להצלחה מיידית. התוכנית, שהוקלטה בתחילה כאמצעי בטחון (עדיין היו מילים בתחום שאסור היה להגות בפומבי) עברה לשידור חי וחצי השעה הפכה לשעתיים בראשון בלילה, זמן האזנה מבוקש. לצורכי נוחות הפרסום היא קיצרה את שמה ל"דר רות" (ווסטהיים היא ארוך ומסורבל מידי), הפכה להיות אורחת בתוכניות טלוויזיה וקיבלה גם תוכניות משלה. דיברו שם על הכל – על עינוג, על משחק מקדים, על גודל הפין, על הגאוגרפיה של הווגינה, על פליטה מוקדמת, על פחד מקשרים, על יחסים בין גברים ונשים והגילוי החשוב לה – גם לנשים יש אורגזמות והן יכולות לעשות את זה גם לבד. המוטו הוא "אל תשב/י שם ותסבול/י, אל תזייף/פי את זה, אל תהייה אומלל/ה או מתוסכל/ת. פשוט תעשו משהו בעיניין !".
שנות הפריחה שלה היו השנים שבהן פרצה גם מגפת האיידס ורות התגייסה גם היא כל כולה למאבק שנפתח אל מול ההתנכרות והבורות שכוונו למחלה ולנשאיה. וגם כאן היא הטיפה למלחמה באיידס, להבנה של גורמיו, להגברת המחקרים בחיפוש אחרי תרופה ולתמיכה בקהילה הלהט"בית שהיו רבים שניסו להוקיע מהחברה. ובאותה דבקות ולהט, באותם שנים של שמרנות אלימה היא נלחמה בעד הזכות להפלות. "נשים צריכות ליזום ולהיות אחראיות על עצמן, על גופן ועל המיניות שלהן" חזרה וירתה בתוכניות שלה ובכל ראיון. ואלה היו תמיד מגנט לצופים ולמאזינים. מדברים על הכל, מביכים לעיתים את המראיינים – אפילו קונן אובריאן הג'ינג'י שלא עשה חשבון לטוב הטעם הסמיק, ומצליחים לחדור עמוק לליבות הסטודנטים הרבים שלה.
הדמות של "המנצ'יקית המאושרת של הסקס", "סבתא של הסקס" היא כל כך כובשת עד שהקולנוע כאן הופך משני. וזאת נקודת החולשה של "תשאלו את דר' רות". במקום להיות סרט שיקח אותנו, כמו גיבורתו, למחוזות שלא נפרצו עדיין, שיחפש טריטוריות ואמירות שלא הכרנו, הוא מסתפק במשקל קל של סרט יומולדת. הגברת הנפלאה כבר בת 90 (עכשיו, אחרי שנתיים מצילומיו כבר יותר) ולקראת המסיבה רבת המשתתפים עושים לה סרט תדמית. לרות יש שיניים חדות אותן היא נועצת עמוק בשמרנות החברתית. לוויט אין את זה, או לפחות הוא לא מתכוון לחשוף אותן ונשאר באיזור הנוחות של הנחמדות. פחות מידי דר' רות הלוחמת, פחות מידי האידאולוגיה שלה, בלי ניסיון לפתור באמת את האניגמה של שורדת שואה שמנסה לעשות מעשים שישפרו את העולם שנשאר אחרי. שלא לדבר על ההחלטה המוזרה לספר את דברי הימים שלה באנימציה… למה ?
רות ווסטהיימר היא ללא ספק אחת הדמויות הבולטות של עשרות השנים האחרונות ולא מעט נשים וגברים חבים לה את ההכרות שלהם עם ההרגלים המוצנעים אך המשמעותיים יותר של חייהם. בדברים שנדחקו לחשכת חדרי המיטות ואיתה פרצו לאור יום. היא מסוג האנשים ששינו תפיסות עולם, מחשבה ואורחות חיים. והיא עושה את זה מגובה אפס כמעט ובקול גדול. הסרט מציע הרבה מהפולקלור ופחות מהאידאולוגיות שלה והמחיר ששילמה עבור הפצתם. זה נחמד, זה משעשע זה אולי חשוב, זאת עוד הזדמנות מוחמצת. אבל בכל זאת, נעים לפגוש…
"תשאלו את ד'ר רות" – 8 בסולם אורשר
Ask Dr. Ruth