ביקורת הסרט: "ככה את אוהבת"

סרטה של הבמאית לימור שמילה בא לשבור את המוסכמות השמרניות של הקולנוע הישראלי ולהראות דימויים אמיתיים יותר ויחסי כוחות בין מגדריים שונים מהנורמה

אם כל מה שננסה לומר על הקולנוע הישראלי, ביחס לפרמטרים האוניברסליים של הקולנוע, הוא היה ונותר שמרן. אני צריכה להתפלא על עצמי, שאני כאישה חרדית אומרת את זה אבל אם נעזוב אותי רגע בצד, אז מבקרת הקולנוע שאני צועקת את זה.

יחסי כוח בין גברים לנשים מטופלים בעיקר בגישה של נשים חלשות וגברים מוחזקים. כלומר, האישה נבגדת, האישה מרצה, האישה שותפה אבל בתנאים מגבילים תחת קטגוריות הרעיה והאם.

גם יחסים אינטימיים הם לרוב משעממים וצפויים על המסך. כלומר, דמי סקס בורגני כזה, מאולץ ומלאכותי, קצת מביך אפילו, של שחקנית יפה ושחקן חתיך שמתאמצים להראות נהנים וענוגים ואלמנט הריגוש המינימלי באקט, זה רק כשהוא אסור. בקולנוע המקומי, מנסים ליצר שטנץ כמו באמריקה ולהגיש ארוחות בוקר למיטה אבל הופכים שיאים אינטימיים, לחיקויים פאתטיים, פלסטיים, שאני אף פעם לא מבינה, איך לא גונזים לבסוף, את הסצנות המיותרות האלו בחדר העריכה.

כשהאמת? אני חושבת שבמאים גברים נבוכים מאוד כשהם מביימים סצנות סקס. הם כל כך נבוכים שזה פשוט עובר ככה מסרט לסרט – תיהנו מהעירום הנשי הם אומרים לנו במסר עקיף, והאקט? זה רק התירוץ. איך יודעים את זה? קל. מתי בקולנוע הישראלי, ראיתם אישה אמתית – שחקנית שמנה, מחוצ’קנית, שעירה או סתם לא יפה, שרועה בעיצומו של אקט סוער?  גברים מעדיפים להפשיט שחקניות יפות או דוגמניות. זאת הסטטיסטיקה, בשם האסתטיקה (שמנסה לחקות את הטופ מודל הארופאי).

 (צילום: יח"צ)

שמץ של יצירתיות במיטה? את זה היוצרים שלנו משאירים לקולנוע הצרפתי, האיטלקי והדני, האחר… וכשהם כן מנסים סקס אוונגרד? הם לא מעיזים לצאת מהקופסא וזה מרגיש שוביניסטי טהור- גברים אלימים שמתייחסים בבוטות מינית ומילולית, משפילה לנשים מולם, נשים ערומות וגברים לבושים, סמכות גברית עליונה, אלימות, קנאה, פחדים. אהבה? מושג שמאוד קשה אם בכלל, להעתיק לסצנת סקס בקולנוע הישראלי. זה נורא מרגיש, כאילו, ליד, קרוב, מדגדג. אבל לא. כלומר, מימוש האהבה, באקט מיני, לרוב מסיים את ההרפתקה העיקרית של הסרט ומחזיר לצופה את האדישות.

ולמה כל ההקדמה הזאת? בגלל האומץ של הבמאית לימור שמילה (מונטנה), לצאת עם סרט כמו ככה את אוהבת שהקרנת הבכורה שלו תתקיים במסגרת פסטיבל ירושלים (ביום שישי הקרוב, 26.7).

אם הבמאי דובר קוסאשווילי עשה את זה ב-2017 עם זוג יונים והואשם בעיקר בזה שהוא גבר, הרי שאת שמילה בעקבות הצפייה ניתן יהיה בקלות להאשים שהיא אישה. גם זוג יונים וגם ככה את אוהבת בוחנים את יחסי הכוח בין גבר לאישה, באמצעות מד הלחץ של מערכת היחסים הרגשית ובאמצעות… מערכת יחסי המין, שהופכת לאגרסיבית ומבטאת תשוקה אלימה.

ובעוד שבזמנו, היה נדמה שזוג יונים הוא סרט נדיר על גבול הפורנו (כי מקובל במסורת הקולנועית מקומית, שסרטי גברים שעוסקים במיניות, מפלרטטים עם הפורנו, לנשים אנחנו סלחניים כי לרוב הן מעיזות להגיע לקו הזה, רק אם מדובר במערכת מינית בין שתי נשים- אבל יש כמובן יוצאות ויוצאים מן הכלל), הרי שמגיח לו ככה בשקט בשקט ככה את אוהבת ודי נותן לזוג יונים לאכול אבק.

התסריט שכתבה שרון אייל-אזולאי (מצמד הכותבות של אישה עובדת) מספר את סיפורה של תמרה (הילה וידור) קרייריסטית שמאבדת שליטה עצמית בעקבות לידת בתה הבכורה, מה שמערער את הריסון המאופק במערכת היחסים שלה עם בעלה. מערכת היחסים שהולכת ומסתחררת, הופכת למערכת שמשפילה את הבעל ובמובלעת היומיומית, מתגבשת, למערכת מינית אלימה בגווני הסאדו מאזו. הבעל (יקיר פורטל) הוא איש צבא, כנוע שהיותו לבוש מדים הוא סמל מובהק להגדרת גבריותו. תמרה לעומת זאת, חיוורת ומזכירה קצת את הדימוי הערפדי של האדונית העגנונית (האדונית והרוכל של ש״י עגנון). עליה להתמודד עם השינויים בחייה ולהיאבק על מקומה, במקום עבודה אקסקלוסיבי ותחרותי, עם בוס תובעני ושתלטן, לצד הפרידה היומיומית מבתה התינוקת, כשמהר מאוד היא תנסה להשיב לעצמה את השליטה במקומות הלא שגרתיים.

לכאורה, אפשר לומר, נו, נו, מה חדש (?)  פולנסקי כבר עשה את זה ב-1992 בסרט ירח מר בהכי גאוני שיש או לסכם בסופסוף, גרסה ישראלית ל50 גוונים של אפור… אלא שאם נחזור לדיון איתו התחלנו, שמילה היא במאית ואישה ישראלית וזה אומר הרבה, על בעיטה בפרות קדושות בשדה המקומי שלה.

כתוספת לזה, ניתן לציין, שהסרט נפתח בסצנת הלידה של תמרה בביה״ח. בסצנה הזו כשהיא כורעת ללדת בהיפוך, בעלה נוכח בחדר. אלא שכל עוד נוכחותו מורגשת ומודגשת בעדשת המצלמה, תמרה מרגישה במועקה ומצוקה ולא מצליחה לשחרר וללדת. רק כשהבעל יוצא, אקט הלידה מתאפשר והצעקה מפלחת את האוויר. זו אגב סצנה יפה מאוד של לידה בקולנוע, משום שזו סצנה שמצליחה לבטא מטאפורית את שחרור האישה, שלכאורה מגיעה לפסגת נשיותה ומביאה חיים לעולם אבל למעשה, משנה את גבולותיה. זו גם סצנה שמצולמת ומבוימת, בלי קשר, נפלא.

 (צילום: יח"צ)

בהמשך, התינוקת שנולדה, היא זו שתנביט את תחושות האשמה, שתערער את שליטתה של האם במקום העבודה ובחייה, באופן שתנסה להחזיר לעצמה את השליטה, באמצעות יחסיה עם הבעל.

משהו נוסף, שעובד רעיונית יפה בסרט, הוא האופן שבו שמילה בוחרת להתעמר בפוזיציות ובהעמדת השחקנים. הסרט אינו מרוסן, כפי שנצפה מאישה במאית או משחקנית שברירית, אלא מבקש להשפיל את הגבר, כשאהבה ושנאה מחליפות זהות, שמתעלל וקורבן מחליפים זהות, שנורמלי ולא נורמלי מתעתעים בנו וששמילה, מאחורי המצלמה, מרגישה לנו לרגעים… גבר. ויש בזה קריאת תיגר על הפוליטיקה המינית, המקובלת בקולנוע.

הכוח להצליף בגבר, לפרק אותו, להשיל ממנו את המדים ולסרס את כוחו, הוא קריאת תיגר על הפטריארכיה, לא רק בחיים אלא גם בקולנוע, והדבר הזה, כשלעצמו, מצליף בנו הצופים לא פחות.

אז עזבו עכשיו רצף סטנדרטי של ביקורת. יש פה מופע וויזואלי אחר של תחושות, של אמירה, של חושניות והמון אומץ שמצליח להביך- זה פאתטי? זה רציני? זה צנוע? כל השאלות ותחושות הלא נוחות האלו, הן תחושות שהרגילו ואילפו אותנו לחוש בקולנוע הישראלי, השמרן (והכל יחסי כמובן) . כך שגם אם הסרט אינו עונה על הגדרות מסוימות או ציפיות מוכנות מראש, הוא מצליח להיות חלוץ מרכזי, באמירה פורצת הדרך שלו. במאית שמצליחה בהפוך על הפוך ל״חפצן״ אישה (לא הגבר מחפצן, התינוקת מחפצנת, האישה המחופצנת היא המחפצנת וכו׳), באופן שנותן לה בעלות על החוקים בזוגיות ולא להיפך, ומראה את איבוד השליטה שלה, בניסיון לשלב בין הקריירה, הזוגיות והאימהות. כשלבסוף, השם שניתן לסרט, בציניות מהולה בעצב, ככה את אוהבת.

[youtube QfvAnW4ZQCw]

כוכבים- 3.5 מנווטים אל התעוזה של השונה ואל ההפתעה שבאפקט הבמאית והשחקנים המאותגרים

מרלנה- עובר ++ בעיקר בגלל ניסוי המעבדה האנטי שמרני, שהולך להוציא את הצופים/ות משלוותם/ן. הפליה מתקנת? (כחכוח קל). פעם ראשונה שאני מחכה לקרוא את ביקורות הקולנוע של עמיתיי הגברים.

 

מרלין וניג
יוצרת וחוקרת בינתחומית, מרצה במוסדות להשכלה גבוהה וחברה במועצת הקולנוע הישראלי