"ההונאה הגדולה" – משמעותי כנפנוף כנפי יונק הדבש, 7 בסולם אורשר . גידי אורשר

לפני 28 שנים בסרט "הולך על כל הקופה" או בתרגום נכון לשמו המקורי "כספם של אחרים" עימת נורמן ג'ואיסון שתי תפיסות עולם. היצרנית שבונה עולם מטריאלי אל מול הספקולטיבית שמאיימת לפרק אותו. ג'ואיסון ידע שיקשה עליו לשכנע את הצופים האמריקאים של דמדומי המאה ה – 20 ברומנטיקה של העבר, בחזרה אל הימים של הוויה יצרנית שבנתה את הכלכלה החזקה והמשפיעה בעולם המתנגחת כאן במציאות המקדשת את משחק הכסף הוירטואלי, המהיר של הבורסה. ולכן אל הטיעונים של הגיון, מוסר וכדאיות המונחים בפני הצופים במהלך הסרט, הוא מוסיף אפיון פיסי של הדמויות שמנסות לשכנע. את הרעיון המסורתי-יצרני-אחראי  הוא מפקיד בידיו של אנדריו ג'ורגנסון, בעל מפעל ליצור כבלים העומד בפני פשיטת רגל מפני שאין צורך בעולם מודרני בכבלי מתכת. את הרעיון לפירוק המפעל ומכירת הנדל"ן לטובת בעלי המניות שרק כך יוכלו לממש חלק מכספם הוא מניח על כתפיו של הספקולנט לורנס גארפילד.

ומכיוון שקולנוע הוא מדיום חזותי, את שני התפקידים המתנגשים זה בזה בהתנהלות שמגיעה לשיאה בשני נאומים מול בעלי המניות, המייצגים גם את קהל הצופים בסרט, הוא מפקיד בידי שני שחקנים המעוררים אינסטינקטיבית רגשות מנוגדים. ג'ורגנסון הוא גרגורי פק, אחד הסמלים הבולטים של האמריקנה, גבה גומה ועמוק קול, מרשים, אמין ומכובד – מעורר הזדהות וגארפילד הוא דני דה ויטו, מאותגר גובה ומראה, המתמחה בתפקידי נבלים ורשעים שלא קשה לפתח איליו אנטגוניזם מיידי. הנאומים חוצבי להבות, אידאולוגי מזה וציני ואופורטוניסטי מזה מוליכים להצבעה וכמובן בעלי המניות בוחרים דה- ויטו. אבל האפי אנד צריך להיות וזה קורה כאשר בתו החורגת של פק, אהובתו של דה ויטו (?) מצליחה לחבר את הקצוות ולהציע פתרון שיהיה בו שינוי במוצר של בית החרושת והפעלתו מחדש…

ב"ההונאה הגדולה" ששמו במקור "פרוייקט יונק הדבש" מהדהד הבמאי הקנדי קים נגויאן דילמה מאוד דומה ומעלה שוב את שאלת הצורך וההכרה האנושית האמיתית בין המוצר המוחשי שנדחק לשולי ההתיחסות לבין העיסוק הוירטואלי, הפרזיטי, הנחשק אך המתעתע של משחקי הבורסה. בין החומר ובין התוכנית העיסקית שלא לוקחת אותו בחשבון יותר. באחד הרגעים המשמעותיים בסרט מנסה אנטון זלנסקי, גאון מחשבים להסביר למלצרית בבר נטוש במה הוא ובן דודו וינסנט עסוקים כל כך. "אני כאן כדי לגרום לאינפורמציה דיגיטאלית לנוע מהר יותר בין הבורסה האלקטרונית בקנזס ובורסת המניות בניו יורק. עכשיו התהליך לוקח 17 מילי-שניות ואני רוצה להעביר את האינפורמציה ב 16 מילי-שניות". כשהיא אינה מבינה הוא מסביר שכך יוכלו הסוחרים שישתמשו בקו האופטי שהם מניחים מתחת לאדמת אמריקה ליהנות מאינפורמציה מוקדמת, לקנות בזול ולמכור ביוקר ולהרוויח מאות מליונים בשנה. "למשל אם תרצי לקנות מניות של חברת לימונים בזימבבוואה, בגלל שאהיה הראשון לדעת על כך אוכל לקנות לך ב 9 סנט לדולאר ולמכור ב 10 סנט. נכון שזה רק סנט אחד הבדל אבל כאלה יש מאות אלפי עסקות ביום וזה הופך לחמש מאות מליונים בשנה". "ומה יוצא מזה לחוואים בזימבבוואה" היא שואלת. "הם לא חלק מהשיטה שלנו, לא חלק מהתוכנית העיסקית ולכן אינם רלוונטים". "אם כך אני לא רוצה להיות חוואית בזימבבוואה" היא אומרת והוא מהרהר "זאת בעיה מעניינת. מעלה הרבה שאלות אפיסטמולוגיות"…

לנגויאן יש רצון כנה לעסוק בהרחבת ההכרה, בדילמות אנושיות וחברתיות, בהשתלטות העולם הדיגיטאלי על המציאות שלנו, בכתישת הגורם האנושי לטובת המציאות הכלכלית הטורפת. לשם כך הוא מטלטל את שני גיבוריו בגרסה שלו ל"מירוץ לחמש מאות המיליון" שבו הם צריכים להתגבר על שורה של מכשלות פיסיות, רגולטוריות, אמוניות ובריאותיות בפרק זמן קצוב. המטרה – חפירת מחילה בקו ישר בין קנזס וניו יורק שדרכה יוכלו להשחיל את הסיב האופטי שיאפשר העברת המידע באופן המהיר ביותר. מולם מנסה אווה טורס הבוסית הקודמת של השניים, קרואלה דה ויל של העולם הדיגיטאלי וכרישה בשר ודם ללא מעצורים לבנות מערכת מקבילה מהירה יותר גם כדי לנקום בעובדיה הסוררים לשעבר וגם כדי להיות זאת שתגרוף היא את הרווחים.

וינסנט ואנטון יוצאים לדרך, במימון איל הון שמאמין בהם ומתחילים לרוץ. החפירה לאורכה של הארץ הגדולה לא פשוטה. הם צריכים לעבור מתחת למדבריות, ליערות, לפארקים לאומיים, לביצות ולרכסי הרים. הם צריכים לעבור דרך חוות פרטיות שבדרך וגם מתחת למחוז אנשי האיימיש שאינם מסכימים לכל זכר של קדמה טכנולוגית, גם לא אם היא קבורה עשרות מטרים מתחת לאדמה. ובמקביל להתקדמות הפיסית אותה מוביל ויני מנסה אנטון לפצח את מחסום 17 מילי-השניות ולמצוא פתרון מתמטי-פיסיקאלי להגברת המהירות. 16 מילי-שנית זה הזמן שלוקח ליונק הדבש, הציפור המהירה בעולם לנפנף בכנפיה פעם אחת.

הכוונה הטהורה, הנון קפיטליסטית של נגויאן נתקלת בצרכים המסחריים של הקולנוע ונדחקת שלא בטובתה למסגרת מוכרת ולא כל כך מוצלחת במקרה הזה. סרטי המסע, בעיקר קומדיות דוגמת "המרוץ הגדול", "מירוץ מחוף אל חוף", "מטורף, מטורף, מטורף העולם" שלא להזכיר את "מסביב לעולם בשמונים יום" המיתולוגי שבו גיבורים מתחרים על השלמת משימה שיש בה מעבר ממקום למקום תוך צורך להגיע למטרה תוך פרק זמן מוגבל, זאת התבנית שמקבלת כאן ריטוש מודרני. הדבקות במטרה אמנם מדבקת, אבל רגעים ארוכים, ארוכים מידי שבהם אנחנו נחשפים לחציבות, חפירות, הנחות קווים, הרים נישאים, גאיות נפרשים, יערות אורנים (כמה יפה אמריקה יכולה להיות) מדללים את הנכונות שלנו לשים כף ידנו בכף ידם של היזמים ולהכיר אותם ממש מקרוב. הפתרון של הגאולה בסופו של הסרט גם הוא, התחברות וחזרה אל הטבע בסגנון רוסואי כמעט, לכן אינו מעורר שום התעלות של הצופים שהקו הנראטיבי שבו הולכו נקטע באיבו.

ג'סי אייזנברג בתפקיד הראשי, הוא בן הדוד ויני, מחדיר לסרט את הנוכחות ההיסטרית, אגוצנטרית, תזזיתית ולא מעט דוחה שהוא נושא מאז, לפחות "הרשת החברתית" אם לא מעולם. יש לו כמה רגעים אנושיים מרגשים, אבל הצעיר אכול הפוביות שהוא מגלם ממשיך את קו הדמויות מסרטים קודמים ובהם "קפה סוסייטי" ו"לרומא באהבה" של וודי אלן ומשדר "התרחקו ממני". סלמה הייק בתפקיד הבוסית המרשעת טורס מסתובבת מיילים רבים מתחום המחייה הקולנועי שלה ועושה זאת מעט מידי בסרט ואופן בהחלט משכנע. ההפתעה האמיתית היא הופעתו של אלכסנדר סקארסגארד כאנטון בן הדוד השני והשותף השקט להרפתקאה. הגבר הנאה מאוד שהתמחה בתפקידי מאהבים והיה לסמל סקס בהוליווד של הקולנוע והטלוויזיה ("דם אמיתי", "שקרים קטנים גדולים", "האגדה של טרזן", "המתופפת הקטנה") מגלם כאן דמות מסוגרת, נפחדת, חנון פיסיקה על הרצף האוטיסטי, קרח, כפוף ונוגע ללב. אם יש הישג כל שהוא בפרוייקט כולו – זה ללא ספק ההישג המשחקי של סקארסגארד.

וכך, בין כוונות טובות וסטיה מבצעית, בין אמירה שיש בה אלמנטים אנושיים וחברתיים רלוונטיים לבין ביצוע ששוקע לעיתים במפוהק ובנמרח, בין עניין רגעי לבין התנדפותו מתנהל לו הסרט. בלי התרגשות רבה מידי, בלי להשאיר זיכרון משמעותי. ככה, כמו תייל אופטי הקבור בקרקע ללא שימוש או תועלת כל שהיא. תשאלו את "בזק", הם מכירים את הבעיה…

ההונאה הגדולה – 7 בסולם אורשר  
The Hummingbird Project

 

רוצה לשתף ?