"פנים רבות לאמת" (במקור נקרא הסרט " "Luce", בפשטות, ואולי לא כל כך, מסיבות שמיד נעמוד עליהן) הוא כנראה הסרט המעניין ביותר המוקרן בעת הזאת בקולנוע שלנו. הסרט מרתק, מטלטל, מהפנט ובעיקר מטריד, סרט הפועל בתוך הקונוונציות של הקולנוע האמריקאי, של הקולנוע האינטליגנטי, של הקולנוע המנסה להעביר מסר חברתי לפחות, אבל מאתגר אותן ולעיתים גם מערער אותן ויוצא נגדן. יש כאן כניסה הישר לבטן הרכה של התקינות הפוליטית שיכולה לזעזע כמה ממרכיבי ההתנהלות הנוחה והצבועה של החברה היום.
בעצם שום דבר לא שיגרתי בפצצת המצרר הקולנועית הזאת, המתפרקת לה וממשיכה להתפרק גם זמן רב אחרי שהכול נגמר. או לא נגמר בעצם. זהו סרט שנושא בחובו מרכיבים בלשיים, אך לחידה שמוצבת במרכזו אין פתרון, בוודאי לא פתרון או תשובה אחת. וכמו בעבודה מדעית מהוקצעת, החידה הזאת מולידה חידות-בת ותהיות נוספות. ובעצם, החידה הזאת אמנם מניעה את הנפשות הפועלות, אולם לה עצמה אין חשיבות גדולה מידי. שוב, המקגאפין של היצ'קוק.
ביקורת, מלבד האחריות הכלכלית שלה לכוון את הקהל ליחס הטוב ביותר של עלות מול הנאה, להתאימו לסרטים שימצאו חן בעיניו ולהעריכם בשטחיות בסולמות או כוכבים, תפקידה גם לסייע בפיענוח הסרטים. להציע עזרה לצופה המעוניין בהכוונה אל אזורי העיסוק של הסרטים והדרך בהם הם מוצגים על המסך. לעיתים גם בניסיונות לפרש כוונות ולבדוק האם היוצרים עמדו במטרות אלה. במקרה של " Luce " כמו בכמה מקרים דומים די נדירים קשה עלי להציע פתרון וזאת לא מפני שהסרט סתום או לא קומוניקטיבי, אוונגרדי מידי לטעמי וליכולתי. להיפך – במקרה הזה נדמה לי שג'וליוס אונה, במאי הסרט התכוון לכך שפיענוח הסרט שלו, העמוס בכל כך הרבה רעיונות ובפיתולים נרטיביים, יהיה פענוח אישי, אחד על אחד. הפעם זה הוא מול הסטראוטיפים ותפיסת הזהויות של הדמויות שלו ושל הצופים בהם.
אחד התנאים המוקדמים של הסוגסטיה הקולנועית, של היכולת של הסרט לחדור אל מוחנו וליבנו ואולי לשנות בהם מהלכים, הוא יצירת ההזדהות עם הדמות הראשית. עצם העמדתה במרכז העלילה והמעקב אחרי מהלכיה מעביר את ההתרחשות מאיש זר על המסך לגוף ראשון יחיד. הגיבור זה אני. מעט מאוד סרטים הציעו תפיסות אחרות, חלק מהן אפילו במכוון, כדי לשים בהם מסר או כדי להפתיע, לתפוס אותנו לא מוכנים ולטלטל אותנו. כך היה למשל עם "הקבינט של דר קאליגארי" של רוברט ווינה כשהרוצח המטורף שלמדנו לשנוא הפך להיות בעצם מנהל המוסד לחולי נפש שבו מאושפז המספר וכך היה גם ב"פסיכו" של היצ'קוק שבו השתנתה זהותו של הגיבור השיגרתי שוב ושוב עד שהקהל הבין לבסוף מיהו הגיבור הרצחני האמתי, ואולי בעצם מיהם שני הגיבורים הכלואים באותה דמות.
שני סרטים אלה כדוגמה (נוכל להביא עוד אחת, מודרנית יותר, את "שאטר איילנד" של סקורסזה) נושקים בפסיכולוגיה. גם אונה מציע בדרמת המתח שלו מרכיבים פסיכולוגיים שפועלים על הדמויות שלו וגם הוא מחליף איתן זרימות התנהלות. כמו שחקן כדורסל טוב שיודע לשנות כל הזמן את כיוון התנועה שלו כדי לבלבל את השומר שלו ולהתחמק ממנו בדרך אל הטבעת, כך גם כל הדמויות בסרט מתזזות בין זהויות מתחלפות אל מול הקהל שמנסה לעקוב וכך מהתלות בקונוונצית הזהויות שלו. מי שאנחנו רואים הוא אמנם מי שאנחנו רואים ומה שאנחנו חושבים עליו אכן מתאים לנו ברגע נתון, אבל הזהויות הללו מתפרקות, משנות צורה כל הזמן והקהל צריך לעקוב אחרי השינויים הללו ולשנות יחסו בהתאם.
"פנים רבות לאמת" הוא סרט המבוסס על מחזה תאטרון, מה שאומר גם הסתמכות מרובה על מצבים ובעיקר על טקסטים מורכבים. המילים הם המחסן המולקולרי ממנו מורכבת החוויה התיאטרלית, הם והדרך שבה השחקנים מבצעים את התפקידים שלהם. בשני מרכיבים אלה הסרט מצטיין במיוחד. אונה הצליח גם לעבד היטב את המחזה של ג'יי סי לי (בשיתוף המחזאי) לקולנוע מינימליסטי ומרוכז וגם לגייס שורה של שחקנים נפלאים למלא ולנפח היטב את המרווחים הרגשיים. נעמי ווטס הנפלאה בתפקיד האם, טים רות' בתפקיד האב, אוקטביה ספנסר כמורה להיסטוריה ועל כולם קלווין האריסון ג'ר בתפקיד המרכזי של הנער המתבגר לוס.
הסרט מעלה שאלות פרקטיות מאוד לצד הרהורים ודילמות פילוסופיות על הגזענות, על ההישגיות, על אחריות, על פוליטיקת זהויות, על תקינות פוליטית, על סקסיזם, על זוגיות ונישואין ובעצם על החלום האמריקאי שמציב, או לא, את אפשרויות החופש האישי לכל אחד ואחד. השאלה היא רק באיזה מחיר ולמי בעצם הוא מותר. ועל הכול תלויה השאלה איך ומתי מתעצבת אישיותו של אדם והאם היא ניתנת לשינוי. בילדות המוקדמת, בבגרות המוקפדת ואולי זה בכלל ענין של גנים. והכל בריכוז כזה שמתפרש על המסך ברצינות וביכולת, כל דילמה ושאלה מתפרקת לאורכו של כל הסרט וכל פעם מציגה זווית ראיה אחרת. סרט שמעמיד אותנו מול עצמנו בשאלות של מוסר מתמשכות ומטרידות.
לוס הוא צעיר שחור, תלמיד מצטיין בתיכון, ספורטאי, נואם בחסד, חריף, אינטליגנטי ואהוד מאוד על חבריו. הוריו אמי ופיטר אדג'אר הלבנים – היא רופאת ילדים מצליחה והוא איש כספים, חילצו את הילד השחור בן השבע מהתופת של המלחמה באריתריאה בה היה ילד-חייל ואימצו אותו לבן. מאז, במשך עשר שנים של השקעה בטיפולים פסיכולוגים, בהענקת תנאים נפלאים להתפתחות נאותה, בפתיחת ערוצים ליכולות המולדות שלו ובהרבה אהבה וסבלנות הם מחבקים אותו במנעמי החיים הטובים. והוא מחזיר להם אושר בהצלחותיו ובמיצוי הפוטנציאל הגלום בו. את שמו, לוס הוא קיבל מאמו המאמצת שלא ידעה איך לבטא את שמו האפריקאי והחליטה להעניק לו את ה"אור", פירוש השם בלטינית.
הכול יכול היה להחליק היטב אל הזריחה וההגשמה אלמלא מתערבת בסיפור המורה המוערכת להיסטוריה בבית הספר התיכון היוקרתי בו לומד לוס, אישה גאה שחורה שיש לה דעות מוצקות מאוד על מקומם של בני צבע עורה. בעקבות חשדות שמתעוררים בה לאחר שקראה עבודה שהגיש על דמותו של פרנץ פנון, אקטיביסט אפריקאי שקרא להתנגדות אלימה במאבקים לחופש מול קולוניאליזם באשר הוא, היא פוגעת בפרטיותו ופותחת את הלוקר שלו בלא ידיעתו. שם היא מוצאת שקית סגורה ובה נפצים שיכולים לגרום נזק לא מועט בבית הספר. לוס הנפגע טוען שהנפצים לא שלו והלוקר משותף עם תלמיד אחר בבית הספר. מכאן מתחילה להתגלגל הדרמה המערבת את לוס, הוריו והמורה בלי שנפתור למעשה את החידה הזאת. לא לדאוג תבואנה חידות נוספות…
מציאות שנראתה יציבה מתערערת באחת. האימון, התקווה, ההבטחה, מרכיבי האישיות והאמיתות השגורות נחשפים ומחליפים צדדים. לוס שהיה יהלום מלוטש מגלה שיש בו צדדים עכורים. האב מחשב מחדש את יחסיו עם הבן המאומץ ומעלה הרהורים של כפירה באשר להחלטה לא להביא ילדים משלו לעולם. המורה שאמורה לעזור לילד השחור להתקדם בכל יכולתו חושפת צדדים אחרים באישיותה והטרגדיה הגדולה ביותר היא של האם שעושה ככל יכולתה להאמין ללוס ולעמוד לצידו, למרות שגם אמונתה בו מתערערת. היחסים של הדמויות מחליפים כל הזמן מצבי צבירה כשהאמת המשתנה מתגלה בפניהן, כל פעם מנקודת מבט אחרת וסימני השאלה תוכפים ובאים.
עם שורה מתארכת של שאלות כאלה המלוות את התנפצות הציפיות שלנו והאמיתות לפיהן אנחנו מנהלים את יחסנו לסביבה, עם המורכבות הבלתי נמנעת של החיים האמתיים אל מול השיקוף שלהם אותו אנחנו בונים לעצמנו כדי לעשות אותם נוחים וצפויים יותר, עם תחושה שהאמת היא רבת רבדים הרבה יותר ממה שנראה ממבט ראשון, אנחנו הולכים הביתה. הולכים מוטרדים ולא מפסיקים לחשוב. ואולי זה יכול לעשות אותנו לאנשים מודעים יותר. רוצה לומר, טובים יותר…
"פנים רבות לאמת" – 9 פלוס בסולם אורשר
Luce