"ג'וקר". חואקין פיניקס.
"ג'וקר" הוא לא סרט רע, אלא שהוא גם לא טוב במיוחד, ובטח לא עומד ברף שהציבו לו סרטים טובים אחרים בז'אנר. הוא מגיע אלינו לאחר שהיה לסרט הראשון מעולם גיבורי העל שזכה בפרס הגדול בפסטיבל חשוב (פסטיבל ונציה). הדיווחים הנלהבים הבטיחו יצירת מופת יוצאת דופן בעולם הקולנועי אליו משתייך הסרט. אז הבטיחו.
"ג'וקר" מספר את סיפור ההפיכה של ארתור פלק, קומיקאי כושל בעל הפרעות נפשיות, לג'וקר, אחד הנבלים הידועים ביותר בעולם הקומיקס, אם לא המוכר שבהם. הסרט כולו מוקדש לדרך היסורים אותה הוא עובר. ארתור, שמטפל באמו החולה (שסובלת גם היא ממחלת נפש) מנסה בכל כוחו לעמוד אל מול החברה שדורסת אותו פעם אחר פעם. בעקבות מקרים חוזרים ונשנים של אלימות פיזית ומילולית ומפחי נפש רבים, ארתור נשבר בסופו של דבר. הפיכתו של ארתור לג'וקר אינה נובעת מרצון להפוך לפושע, אלא מהווה תגובה לרוע ולאדישות של החברה שכמו מכריחה אותו להגיב בצורה אלימה ליחס בו הוא נתקל.
היתרון הגדול של "ג'וקר" אמור היה להיות השחקן הראשי שלו, חואקין פניקס. בעיני מדובר בשחקן הגדול ביותר בקרב בני דורו. לצערי, הג'וקר שלו הוא אוסף של מניירות שלא מצליחות להתחבר לדמות אמיתית ומרגשת. יש רגעים שזה עובד, אבל יש הרבה רגעים שהצפיה גורמת לך להתכווץ באי נוחות בכיסא.
"ג'וקר". חואקין פיניקס.
גם שאר השחקנים שלצדו לא עושים עבודה יוצאת דופן. רוברט דה נירו מופיע בסרט בתפקיד מנחה תוכנית אירוח מפורסם, אבל נראה שתפקידו האמיתי הוא לאפשר קישור בין סרט זה לסרט "מלך הקומדיה" של מרטין סקורסזה, שם הוא שיחק קומיקאי צעיר ומעורער שחולם להופיע בתוכנית טלוויזיה של מנחה מפורסם.
טוד פיליפס, שביים והיה שותף לכתיבת התסריט, הוא במאי קומדיות חלשות מאוד אך מצליחות משום מה ("בדרך לחתונה עוצרים בווגאס"). זה הסרט שבו הוא רוצה להוכיח שהוא התבגר, שהוא מסוגל ליצור דרמה כבדה ורצינית. אם אניח את הציניות בצד, יש לציין כי התפיסה הכללית של הסרט היא מעניינת ויכולה היתה להיות בסיס לסרט מרשים מאוד. בזמן הצפייה הרגשתי פעמים רבות את התחושה שהסרט נמצא ממש ליד, אבל אף פעם לא שם. התחושה שלי היא שפיליפס כל כך רצה להוכיח את עצמו, שהוא שכח שהסרט צריך לספר סיפור ולא רק להעביר תחושה או רעיון. תחושת המועקה שהסרט מעביר לא נובעת רק מהאופן בו הדברים מתרחשים על המסך, אלא גם מהקצב של הסרט, אשר לפעמים הוא איטי באופן בלתי נסבל. שוב ושוב אנחנו צופים בויה דולורוזה של ארתור פלק, שחווה את אותם ייסורים שוב ושוב ושוב.
"ג'וקר". חואקין פיניקס, זאזי ביץ.
בנוסף, כשהסרט כבר עושה דברים יפים במשחקים בין מציאות והזיה, הוא דואג להאכיל אותנו בכפית עם הסברים, כדי שלא נאלץ חלילה להפעיל את יכולת הסקת המסקנות שלנו. הכל צריך להיות ברור, מוסבר ומובן בסרט הזה.
שני שחקנים הצליחו להפוך את הג'וקר לדמות שלהם לפני פיניקס. ג'ק ניקולסון הפך אותו לדמות קומיקסית מוגזמת ומופרזת באופן נפלא ב"באטמן" הנהדר של טים ברטון. הית' לדג'ר הפך את הג'וקר לפסיכופת ניהליסט שאין שום רציונליות במעשיו, ומכאן הקושי להילחם בו, ב"האביר האפל" הנהדר של כריסטופר נולאן. הג'וקר של פיניקס נעדר את המימדים המיתיים שהפכו את הדמות הזו בביצוע השחקנים האלה לבלתי נשכחת. הוא שחקן חכם ומבריק והוא יוצר דמות חריגה שקשה להתחבר אליה. זה כשלעצמו יכול להיות רעיון מרתק לדמות הזו, אבל הסרט לא יודע מה לעשות עם הדמות שפיניקס יוצר ורגעים ארוכים התחושה היא שארתור פשוט משוטט לו ביקום של הסרט בלי אף יד מכוונת.
"ג'וקר". חואקין פיניקס.
כאן אשוב ואציין, הסרט אינו גרוע. כן שווה לצפות בו: יש בו כמה סצינות יפות, הוא מאוד יפה מבחינה ויזואלית, ומעניין לראות את הגישה השונה אל הדמות ואת האופן בו היא מוצגת. אבל לטעמי אין כאן אירוע ממשי וזהו סרט שאני בספק אם עוד כמה שנים מישהו באמת יזכור.
דירוג: 
ג'וקר (ארה"ב, 2019)
בימוי: טוד פיליפס | תסריט: טוד פיליפס, סקוט סילבר | משחק: חואקין פיניקס, זאזי ביץ, רוברט דה נירו, פרנסיס קונרוי | מוסיקה מקורית: הילדור גונדוטיר | צילום: לורנס שר
הפצה: טוליפ אנטרטיימנט, החל מה-10.10.2019 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: