שתף קטע נבחר

הג'וקר של חואקין פיניקס - הטרלה קולנועית מהפנטת

הוא הג'וקר הכי פרובוקטיבי וזו הסיבה שמבקרי הקולנוע מתחלקים למהללים ולקוטלים. עם צילום מסוגנן, משחק מוחצן והיעדר אפקטים מוגזמים, עושה רושם ש"ג'וקר" הוא לא סרט על נבל-על, אלא דרמה חברתית נוקבת


לג'וקר, אולי נבל-העל המוצלח ביותר בקומיקס גיבורי העל (ועיבודיו הקולנועיים), היו לא מעט גלגולים וגילומים קיצוניים. "ג'וקר" (Joker) מציג את הגרסה של חואקין פיניקס והבמאי טוד פיליפס ("בדרך לחתונה עוצרים בלאס וגאס") – וייתכן מאוד שהוא ייזכר כגילום השנוי ביותר במחלוקת של הדמות. לא בהכרח המוצלח או המורכב ביותר, לא בהכרח המשוחק באופן הטוב ביותר (מעמדו של הג'וקר של הית' לדג'ר ב"האביר האפל" של כריסטופר נולאן עדיין מובטח).

 

הג'וקר של פיניקס/פיליפס הוא הפרובוקטיבי ביותר. הוא מעוצב ומוצב בסרט שכולו מעשה טרולינג אחד גדול: כלפי ז'אנר גיבורי העל בצורתו הנוכחית, כלפי היצירתיות המוגבלת בהוליווד העכשווית ובעיקר כלפי המנטליות הטהרנית והמתחסדת של ה-WOKE (מודעות/רגישות חברתית-פוליטית עכשווית) של דור המילניאלס.

  

סרט שכולו הטרלה אחת גדולה
סימפטום להצלחת הפרובוקציה הוא הקיטוב של מבקרי הקולנוע בנוגע לאיכויותיו של הסרט. "ג'וקר" היה בחירה מפתיעה לתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה האחרון, ועל אחת כמה וכמה זוכה מאוד לא צפוי בפרס הגדול של התחרות. הקרנתו בפסטיבל לוותה בביקורות שהיו ברובן טובות מאוד ואף למעלה מכך. אבל בזמן שחלף עד להקרנתו בארה"ב בשבוע שעבר החלו להתפרסם ביקורות שליליות, שלא לומר קטלניות, שעליהם חתומים כמה מהמבקרים הבולטים. ההתפעלות מנועזות הסרט במסגרת הקולנוע המסחרי ותצוגת המשחק "הפנומנאלית" של פיניקס התחלפה בהגדרתו כ"מניפסט של התפלשות באומללות" וביקורת על "גודש האיקונוגרפיה הגזענית" שבה נעשה שימוש נטול זהירות (אלו הפואנטות של המבקרים המוערכים של "הניו יורקר").

 

לעוד ביקורות:

"איש מזל תאומים"

"אחרי החתונה"

"אדמונד דה ברז'ראק"

"מחילה"

 

האמת היא ששני הצדדים צודקים – גם המהללים, וגם אלו שבזים. בתוך תעשיית קולנוע המניעה פס ייצור של מוצרים סינתטיים, המסתפקת במורכבות פסיכולוגית וחברתית בעומק שלולית, המסתמכת באופן בלעדי על קניין רוחני (IP) משומש כתחליף ליצירתיות, גם הטרלה משובחת היא ערך. גם כאשר, ואולי בעיקר כאשר, ההטרלה מפגינה ומקצינה כמה מהתכונות של הוליווד העכשווית. האם היא עושה את זה באופן "ביקורתי" (ולכן "ראוי להערכה"), או כשיכפול יומרני ותו לא למה שראוי לגינוי בסרטים אחרים? יחליט כל צופה על דעת עצמו.

 

מתוך
מתוך "ג'וקר": גם המהללים וגם הבזים צודקים(צילום מסך)

ארתור פלק (פיניקס) הוא ליצן מסיבות עגמומי וסטנדאפיסט מתחיל וכושל. הוא קורבן של התעללות בילדותו, והוא עדיין קורבן בחברה חסרת הרחמים של גות'אם (קרי: ניו יורק) של 1981. יש לו רקע של אשפוז פסיכיאטרי ב"ארקהם" ותרופות פסיכיאטריות רבות עוצמה שאמורות לאפשר לו לתפקד באופן מינימלי בעולם החיצוני. זה לא ממש מצליח. הוא חי עם אמו פני (פרנסס קונרוי) בקרבה המעוררת אי נוחות. פלק סובל מבעיה חריפה של ויסות רגשי (Emotional dysregulation) שגורמת לו לפרצי צחוק בלתי נשלטים בסיטואציות של מצוקה. הדרך היחידה בה הוא יכול לזכות להתייחסות אנושית היא בתחפושת ליצן או בניסיון הכושל להיות סטנדאפיסט - אבל אז הוא זוכה לתגובה של לעג, אם לא של אלימות ממשית. ואם זה לא מספיק הייעוץ הנפשי המוגבל לו הוא זכאי עומד להישלל ממנו. הדרך פתוחה לתהליך ההידרדרות.

 

דמות הג'וקר ב"אביר האפל" של נולאן הייתה גילום מובהק של החרדה לאחר ה-11 בספטמבר. כוח כאוס טרוריסטי במרחב העירוני המאתגר את גבולות המוסריות הקולקטיבית ואת ההשלכות של הניסיון לאכוף את הסדר על מרחב זה. אולם "ג'וקר" של פיניקס/פיליפס הוא תוצר הולם לעידן של ערפול מוסרי בו ארה"ב מקוטבת מבחינה תרבותית ופוליטית בין "אדום" ל"כחול", בין הערצה לנשיא מטורלל, קרימינל גזען ומיזוגן, לבין דיכוי לשוני ומחשבתי נטול הומור וניואנסים.

 

גיבור-על בלי כוחות-על

בריאיון שנערך עמו לפני כשבוע התלונן פיליפס על הפחד של שחקנים מהשתתפות בקומדיות פרועות נוסח "בדרך לחתונה", מחשש התגובות המתלהמות ברשתות החברתיות. "ג'וקר" הוא לא רק המעבר בלית ברירה של פיליפס לז'אנר אחר, אלא פרובוקציה מכוונת הנובעת מהבטן המלאה של הבמאי. לידת הליצן-מפלצת הבכיר של התרבות הפופולרית כסיפור על גבר לבן מתוסכל ושבור שזו גאולתו היחידה.

 

זהו סרט גיבורי-על (או נבל-על) בלי כוחות-על, בלי אקסטרווגנזה של אפקטים מיוחדים, ומספר מוגבל במיוחד של סצנות ענק. זוהי, בעיקרו של דבר, דרמה על סיטואציה פסיכולוגית וחברתית של אומללות ותסכול, שלא הייתה זוכה לכל התעניינות מהקהל הרחב אלמלא הייתה מוצבת על רקע הארכיטיפים התרבותיים הפופולריים.

  

פרובוקציה אפקטיבית
 

"ג'וקר" יכול להיחשב ל"איתחול רך" (Soft reboot) של שניים מסרטיו הגדולים של מרטין סקורסזה ושתיים מהופעות המשחק האדירות של רוברט דה נירו. הראשון הוא יצירת המופת "נהג מונית" (1976), והשני הוא הסרט הנהדר "מלך הקומדיה" (1982). לכמעט כל סצנה ב"ג'וקר" יש מקבילה הנמצאת בדיאלוג מכוון עם אחד משני סרטים אלו. סיפור הבדידות של טראוויס ביקל ב"נהג מונית" נע בין מוגבלות חברתית, תסכול מיני, פנטזיות גאולה, גלישה לעבר הפסיכוזה ואחרית רצחנית. גיבור "מלך הקומדיה" הוא אדם בודד ונלעג שחולם להיות סטנדאפיסט, ויש לו פנטזיה הקשורה לדמות אב של מארח תוכנית בידור יומית דמוי ג'וני קארסון (בגילומו של ג'רי לואיס) שיכיר בכישרונו ו"יאמץ" אותו. ב"ג'וקר" רוברט דה נירו עצמו מגלם את תפקיד מנחה תוכנית האירוח.

 

סרטיו של סקורסזה פעלו ישירות מול הרגע התרבותי, וככאלו היו מבט מקורי וחריף על הנפש של הגיבור מול העולם בו הוא נמצא. הסרט של פיליפס הוא יצירה הנגזרת מקלאסיקות אלו, וככזה אין לו ערך רב בניסיון לומר דבר מה על המציאות של 1981. יחד עם זאת "ג'וקר" ממנף את עמדת ה"תמ"א 38" שהוא עושה לסרטים אלו, כדי ליצור פרובוקציה אפקטיבית ורלוונטית להווה התרבותי-פוליטי שאיבד את הזיקה ל"מציאות עצמה".

מתוך
פיניקס סולל מועמדות לאוסקר(צילום מסך)

בהקשר זה מעניינת וטעונה במיוחד הביקורת שהשמיע בשבוע שעבר סקורסזה על ז'אנר סרטי גיבורי-העל כשקבע כי הם "אינם סרטים" אלא "מתקנים בפארק שעשועים". ראוי לציין, למרבה האירוניה, כי בשלב מוקדם מאוד של העבודה על "ג'וקר" סקורסזה היה המפיק ויש הטוענים שגם הבמאי המיועד. האם "ג'וקר" הוא רוח סקורסזה מתורגמת לז'אנר פנטזיה עכשווי, או ניצול טפילי של שיאיו הקולנועיים? איכויותיו של הסרט מזמינות ויכוח אך ספק אם הן מאפשרות תשובה נחרצת.

 

למרות האופי היחסית אינטימי ו"ריאליסטי" (לפחות מבחינת חוקי הפיזיקה) של הסרט, הוא עבודה קולנועית עשירה מבחינה סגנונית. "ג'וקר" מתבסס על צבעים חזקים בתוך עולם מזוהם (הצילום של לורנס שר – הצלם הקבוע של פיליפס), המוזיקה שמבטיחה שום דבר טוב של הילדור גואנטדור האיסלנדית, ובעיקר המשחק המוחצן להפליא של פיניקס שלכל הפחות יתגמל אותו במועמדות לאוסקר. כל אלו משתלבים בסרט שאפשר לאהוב או לשנוא אבל קשה להתעלם ממנו.

 

  

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים