ביקורות סרטים

עזה, פורד נגד פרארי – מקבץ ראשון

פסיפס קולנועי על עזה וסרט הפתיחה של הפסטיבל על יריבות ללא מעצורים בין פורד לפרארי | דיווח ראשון מפסטיבל הסרטים חיפה.

צילום: Visual hunt

עזה

ציפיותי לסרט היו גדולות, הנציג של אירלנד לאוסקר (הפתעה אחת מתוך רבים ברשימה) הוא ניסיון לתאר את עזה מעבר לכותרות בחדשות. לא רק עיר הנשלטת על ידי שלטון טרור אלא מקום בו חיים בני אדם המנסים כמיטב יכולתם לחיות את שגרתם. אז זהו, בחצי שעה הראשונה שלו הוא קולע למטרה, אך מה שבא לאחר מכן נהפך לבלגן אחד גדול.

ראשית שיהיה ברור כי מדובר ביצירה חשובה ולעיתים רחוקות אפילו מעניינת. אך בשלב מסווים מרגישה פשוט ממחוזרת. יש כאן את אותן נקודות המנוסחות בצורות שונות על ידי גלריית הדמויות השונות (יש כאן הרבה דיבורים על המחסומים ועל הרעיון של להשתחרר לחופשי) שההחלטה הכי נבונה שהיתה כאן היא לעקוב אחרי ארבעה עד חמישה אזרחים וכך ליצור קשר רגשי בין הקהל למה שהם רואים על המסך. ואז אתה חוזר לדמויות שראית רק בשביל להיזכר: "מה היה הסיפור איתם".

ובנוסף חוץ מההסתכלות על חייהם האישיים של התושבים, יש את הדיבור הבלתי נמנע על הפוליטקה ועל המלחמה. שבאמת אין בעיה שיתעסקו וידברו עליהם, כל עוד זה מטופל ביתר מוסריות ומקצועיות. הכל כאן במבט על, כסוג של נגיעה קטנה ואז עוברים לנושא השיחה הבא. שום דבר מזה לא מתיישב בצורה רגשית. מה שמחזיר אותי בחזרה לזה שאין כאן שום דמות בה אוכל להיאחז במהלך כל המסע.

רגעיו הטובים ביותר כאשר הסרט צילם את השגרה היום יומית, יש כאן מלאכת מחשבה מקצועית למדי, למשל השימוש במוזיקה הוא מועט אך אפקטיבי למידי. במובן מסוים זה די מצער שמכל רגעיו תיזכר לי רק סצינה אחת, המתמצתת בשפה וויזואלית את כל הכאב שהעיר הזאת עוברת במקום להשתמש בכלי הוויס אובר שדי במהרה ממצא את עצמו. כוונות טובות שלא ממומשות ליצירה קוהרנטית שלמען האמת הייתה יכולה להשיג את אותן תוצאות אם היו מקצרים אותה בשעה.

פורד נגד פרארי

בואו ונדבר שנייה על המושג הזה, "Oscar Bait". כיצד משתמשים בו כסוג של עלבון כלפי סרט קולנועי שמוותר על עשייה מקורית בשביל עבודה בתוך שבלונה רק בניסיון לרצות את חברי האקדמיה האמריקאית. מקרים כאלו יכולים להוביל לסרטים שהסקאלה שלהם נעה בין מרצה קהל לבין יצירה קיטשית.

ולפעמים כמו במקרה כאן העבודה בתוך שבלונה, לא מביאה תגובות רעות או חיוביות. "פורד נגד פרארי" מבית ג'יימס מנגולד ( "לוגאן – וולברין", הולך בדרכי" ו"3:10 ליומה") מטפל בסיפור האמיתי של מעצב רכב האמריקאי קרול שלבי והנהג קן מיילס אשר עזרו ליצרנית הרכבים פורד בניסיון להביס את פרארי בבניית רכב מהפכני שינצח במרוץ 24 השעות של לה מאן ב-1966 בצורה הכי הוליוודית שתוכלו לדמיין. במירוצים כאלו מסבירה דמותו של דיימון שכל הנהגים בקלות יכולים לאבד את עצמם שם על הכביש, לשכוח את עצמם. ואתה פשוט מרגיש את זה כל פעם שהם נמצאים על המסלול, אהיה מוכן אפילו להגיד שסצנות המרוצים מפצות במעט בחוסר רובד רגשי, הן מצולמות למופת, הסאונד של המנוע יושיב אתכם על קצה המושב.

והדבק שמחזיק את כל השעתיים וחצי הוא ללא ספק, כריסטיאן בייל. איזו כריזמה. הדמות שלו הייתה קלה לחיבור בהשוואה ליתר הדמויות, כי היא לעומתם הרגישה שעברה שינוי לקראת הסוף, דיימון לא בולט בהרבה אך לעתים יש ביניהם כימיה מדהימה. שאר הדמויות נעות בין השגרתיות לבין המשעממות (מי רוצה לראות בפעם המי לא יודע כמה את דמות האישה הדאגנית)  בגלל שהוא כביכול פועל על פי נוסחה מסווימת, הוא הופך את כל החוויה למעייפת ומתישה. מבלי אפילו להכיר את הסיפור האמיתי, הפניות בתסריט שלוקח הסיפור בולטות כמו חרב. הרי זה עוד סיפור אנדרדוג קלאסי או סרט מירוצים טיפוסי שלדעתי ישכח עם סיום עונת הפרסים הקרובה.

למרות היותו בידור בינוני לטוב ורע, המלצתי הכנה לחכות בסבלנות כאשר יצוץ בשירותי הסטרימינג.

Article author

עזה, פורד נגד פרארי – מקבץ ראשון

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הנצפים ביותר

‎למעלה

אהבתם את התכנים שלנו?לחצו לייק וקבלו עדכונים שוטפים