משחק סכום אפס
"גיימר", סרט האקשן החדש בכיכובו של ג'רארד באטלר, מתחיל כאלגוריה חכמה על הטבע האנושי, אך התוצאה הסופית היא קלישאת מדע בדיוני ממוחזרת. ניב ליליאן צפה ופיהק
הייתם רוצים שישלטו בכם? שיחליטו עבורכם כל דבר? שלא תצטרכו לבחור מה ללבוש, מה לומר, מה לאכול או איך להגיב? קחו את הרעיון הזה, עטפו אותו באריזה של משחקי מחשב בכלל ומשחקי פעולה בגוף ראשון בפרט - וקיבלתם את "גיימר" ("Gamer").
תאי עצב מלאכותיים שמכילים מקלטים ומאפשרים את התיאור של הפסקאות הקודמות הופכים כל מי שהם מוזרקים לגופו לבובה על חוט, נתונה לרצון מפעילה. ממציא התאים האלה הוא מתכנת אקסצנטרי שהופך בין לילה למולטי-מיליארדר בשם קאסל.
"גיימר". למה כל כך טלוויזיוני?
את קאסל משחק מייקל סי' הול, המוכר יותר כ"דקסטר" ומ"עמוק באדמה", במפגן משחק בינוני להחריד שלא אופייני לו. בכלל, חלקו הארי של צוות השחקנים של הסרט מורכב מכוכבי המסך הקטן, שנראה כי לא מצליחים לשאת הסרט ההוליוודי עתיר התקציב על כתפיהם. גם הצילום ופס הקול מזכירים יותר סדרת טלוויזיה מאשר סרט קולנוע. יוצאי דופן בתפקידים קטנים שגונבים את ההצגה הם קירה סדג'וויק הנפלאה וכריס "לודקריס" בריג'ס, שמגלם את מנהיג המחתרת שמעדיפה שאנשים יישארו עם הרצונות שלהם ולא ישמשו רובוטים של אחרים.
חברה בהפרעה
קאסל המיליארדר עשה את המיליונים והמיליארדים שלו מהמשחק שקדם ל"קוטלים", בשם "חברה" (Society). "חברה", הוא משחק דמוי "The Sims" פוגש את "מגודלים" - רק הזוי, מיני, צבעוני וקיצוני שבעתיים. האנשים שמשחקים ב"חברה" הם או שולטים או נשלטים, כאשר למשחק בעצם אין גבולות - אנשים יכולים להיפצע, להיאנס ולההרג - הכל בהתאם לרצון מפעיליהם.
מתוך הסרט. מתחילים טוב ושוקעים בקלישאות
הבמאים-תסריטאים מרק נוולדין ובריאן טיילור משרטטים עולם בהמי, שבו אנשים מתמקדים רק בסיפוק הצרכים הבסיסיים ביותר: שינה, אוכל ומין - שגם אותו הם חווים דרך הבובות האנושיות שלהם או בעולם הווירטואלי. בקטעים שמציגים את "חברה", עם תפאורה ועיצוב תלבושות מהממים שבכוונה מזכירים את The Sims, אנחנו עדים לא פעם למין ביזארי, המשלב מוטיבים מעולם הסאדו-מאזו והשליטה, כמה הולם.
על הדרך, אגב, ובאופן מרגיז, נוולדין וטיילור - שדווקא מגלים בקיאות נאה בעולם משחקי המחשב בעיצוב העולם שלהם ובבקיאות במושגיו - נופלים לקלישאת הגיימר החבוטה: שחקן משחקי המחשב מוצג כאדם עם עודף משקל חמור, לא מטופח, חסר חיי חברה ומין, שחי את חייו ומקבל את הסיפוקים שלו דרך חוויות של אחרים.
הנפילה הקטנה הזו מאירה את הנפילה היותר גדולה של "גיימר" כיצירה שלמה. מה שמתחיל כמשל מדע בדיוני קטן וחכם על הטבע האנושי ומהותו של רצון חופשי, מקבל תפנית והופך באמצעיתו לסרט מדע בדיוני עם עלילה חבוטה שכמוה ראינו בעשרות סרטים, כמו "הנרדף" ("The Running Man") עם ארנולד שוורצנגר מ-1987 או "פריג'ק". "גיימר", בסופו של יום, הופך לקלישאת מדע בדיוני של "משחק טלוויזיה רצחני עם נידון למוות שהורשע על לא עוול בכפו-ונלחם על חייו". פיהוק. מסך.
