ורדה על אנייס
אנייס ורדה, מה יש להגיד שלא נאמר עליה. היא אחת מכמה המשפיעות הרבות של גל הקולנוע הצרפתי החדש של שנות החמישים והשישים. יוצרת בכל המובנים. במאית, צלמת סטילס ואומנית חזותית. לצערנו הרב היא נפטרה במרץ האחרון. לא לפני שהיא הוציאה את סרטה שהוקרן בפסטיבל ברלין "ורדה על אנייס" שבמקרה גם מהווה מכתב פרידה יפיפייה ומרגש של אחת מהיוצרות הכי חשובות.
חשוב לציין שאם עד היום לא יצא לכם לראות את אחד מסרטיה של אנייס. "ורדה על אנייס" יהווה צפייה קשה ואולי גם מתסכלת. אורכו כמעט שעתיים והוא מפרט בפרטי פרטים על הקריירה שלה. מההצלחות הגדולות, ועד סרטים שנכשלו בקופות. מיחסיה האישיים עם יצירותיה ומה הניע אותה מלכתחילה. שחושבים על זה, מדובר כאן בהרצאה אחת גדולה, למזלי לפחות לא אחת שמרגישה דלה או משעממת.
אישיותה מלאת החינניות והאהדה ניצבת בכל פעם במרכז היצירה. מה שגם נותן את הנגיעה הייחודית שהולכת נגד כל סרטי התעודה התעשייתיים העוסקים סביב במאים, יצירותיהם ושותפיהם, אם הם עצמאיים או אם בוימו על ידי אחרים (לדוגמא הכי זכורה תוכלו לקרוא במקבץ הקודם). "ורדה על אנייס" לא נועד לכולם. משהו בתוכי מאמין כי אולי המדיום הקולנועי לא הכי התאימה כאן והיה יכול לעבוד יותר טוב כשני חלקים בטלוויזיה.
הסרט מיועד למעריצים האדוקים לפני הכול, הוא ניצל מלהפוך להיות סטנדרטי תודות לחזון ולגישה האמנותית של אנייס לחיים.
סמטת הדובדבן מס' 7
יונפן במאי וותיק מהונג קונג מביים סרטים מעל שלושה עשורים, הוא מוכר יותר בעיקר בגלל סרטים עם שחקנים בשר ודם ועם "סמטת הדובדבן מס' 7" הוא פוסע לראשונה לתחום האנימציה. הסרט שהוקרן בבכורה בפסטיבל ונציה פילג את המבקרים בתוכנייה שגם ככה הייתה מלאה ביצירות שנויות במחלוקת ("ג'וקר", "הציפור הצבועה", "אורח הכבוד") ולמרות זאת הצליח לקטוף את פרס התסריט. נתתי לו בכל זאת הזדמנות ולבסוף יצא שאני ממחנה השונאים של הסרט.
הונג קונג של 1967, הרחובות סוערים ורועשים כנגד השלטון הקולוניאלי הבריטי. זימינג, סטודנט ואיש תרבות מתחיל להעניק שיעורים פרטיים באנגלית למיילינג. בתה של גב' יו. בין שלושתם נרקמת מערכת יחסים שכל אחד מהם על הדרך יילמד דבר אחד או שניים על אומנויות, אהבה והחיים.
הכוונות של יונפן ברורות וטובות, זהו מכתב אהבה מלא רגש וחמלה על הונג קונג. בנוסף ישנו דיון רחב על אומנויות מכל הסוגים ככלי של אסקפיזם וביקורת כלפי החברה. זה פשוט מצער שהתוצאה הסופית עצמה מפוזרת, רחוקה מבאמת לרגש ולעיתים אפילו לא במכוון מצחיקה.
ראשית, הסרט מלא ברגעים שע"י במאים אחרים יכולים להיתפס כחסרי ערך, הם כביכול התחלה של משהו בעל פוטנציאל להיות מעניין, אך זה לא מתפתח לשום מקום. לדוגמא בתחילת הסרט אנו פוגשים נער שככל הנראה יש לו רגשות כלפי זימינג, הוא מציץ לו במקלחות הציבוריות, כשמסיים שואל את זימינג אם הוא מעוניין שיהיה ידיד שלו וזה עונה לו בחיוביות. במהלך השעתיים הבאות לא נשמע ולא נראה עוד את הדמות הזאת, היא מופיעה לזמן קצר באחת מן הפנטזיות המיניות של גב' יו (שגרמה ללסת שלי ליפול, צריכים לראות אותה בשביל להאמין).
אף אחת מהדמויות כאן לא באמת מרשימה. למרות שסגנון האנימציה שלהם כדמויות תלת ממדיות עם נפח, האישיות שלהם דלה. אני חושב שבאיזשהו מקום יכולתי להיות יותר סלחן כלפי הסרט אילולא היה מוותר יונפן על האנימציה, כי לעיתים היא בכלל לא עושה שום צדק עם הסרט ואף מרגישה חובבנית. בשביל אנימציה מהסוג הזה לא מתאימה עלילה נורמאטיבית ויש צורך ביצירה יותר אוונגרדית סוריאליסטית.
צלילי השקט
הכירו את פיטר לוסיאן, אדם בעל יכולות שמיעה יוצאות דופן. יצר לעצמו קריירה כ'מכוון בתים' . אנשים בניו יורק פונים אליו כאשר חשים דיכאון, חרדה או תשישות. בבדיקה מקיפה בוחן את האקוסטיקה של הבתים, מזהה אותם ומכוון להרמוניה קולית. אך מה קורה כאשר נחשפים סדקים בתוכנית שלו.
הסרט כמו דמותו של פיטר הוא עוף מוזר. למרות הרעיון המעניין שלו הוא מתחיל לאבד מהקיטור שלו כאשר מתחיל ללכת לכל מיני מקומות שלא ממש מתפתחים לשום מקום. עם רעיון אבסורדי של 'מכוון בתים' ציפיתי ליותר רגעים הומוריסטיים. במפגש הראשון שלו עם זאת שמצליחה לערער את עולמו, אלן. הסובלת מנדודי שינה, זה נראה כי התסריט נשען על קומדיית מבוכה. וכאשר פיטר מספר לה שכל מה שהיא צריכה לעשות זה להחליף את הטוסטר שלה. קשה שלא לגחך במעט.
הפוטנציאל האמיתי שלו לא מומש, הוא יכל היה להשיג תוצאות יותר אפקטיביות עם היה מקצר את השמונים ושבע דקות שלו לשעה או אפילו חצי שעה. ואם היה הולך על דרמה. הייתי רוצה שיתמקד במלואו ביחסים בין פיטר ואלן. יותר שיחות החושפות את נקודות המבט השונות שלהם על החיים.
מה שהצליח להחזיק אותי בסרט הייתה הופעתו של פיטר סארסגרד, הופעה מאופקת, מלאת אנושיות, כאילו כל חייו התפרקו. קשה שלא להזדהות איתו וגם קשה שלא להעריך סרט כמו "צלילי השקט" כאשר מציג מסר חיובי כמו שברגעים הכי נמוכים שלכם, אפשר לראות בבהירות את החיים וללמוד להשתפר כבן אדם.
לא בהכרח סרט רע, פשוט אחד שדרש יותר ליטושים נוספים.
