אחד הסודות הגלויים בכל הקשור לביקורות טלוויזיה הוא שפרקים ראשונים נשלחים אל המבקרים טרם הבכורה, כדי שיוכלו לגבש מסקנות מעמיקות מבעוד מועד על סדרה חדשה. לא אחת, הפריבילגיה הזאת מגיעה עם בקשות להימנע מאזכור של פרטים או אירועים שעלולים לקלקל את החווייה לקוראים. גם במקרה של "חומריו האפלים" העותק המוקדם הגיע עם בקשה חוזרת (בעברית ובאנגלית) שלא להזכיר פרט מסוים מהעלילה בביקורת. למען הסר ספק, הבקשה תמולא כמובן, ובאופן כללי הביקורת שלפניכם תהיה נטולת ספוילרים. למעשה לא הייתי מזכיר את העניין השגרתי והטכני למדי הזה, אלמלא היה כל כך סמלי לחוזקות ולחולשות של "חומריו האפלים" כסדרה. שכן הפרט הכה חיוני הזה לסודיות וחשאיות, מוצג לראווה כבר במהלך כתוביות הפתיחה ומופיע בכל תקציר על הספרים.
"חומריו האפלים" הוא עיבוד לטרילוגיית ספרים מצליחה ועטורת שבחים מאת פיליפ פולמן, בעלת אותו שם. מאז 1995 נמכרו למעלה מ-18 מיליון עותקים של ספרי הסדרה בתרגום ל-40 שפות. עיבוד בימתי בשני חלקים לספרים הועלה בתיאטרון המלכותי של לונדון ב-2004. והיה גם העיבוד הקולנועי, "מצפן הזהב" (2007), שהתבסס על הכרך הראשון בסדרה. זו הייתה אמורה להיות טרילוגיית "שר הטבעות" החדשה. אך על אף שהסרט גרף רווחים של 372 מיליון דולר ברחבי העולם, סרטי ההמשך נגנזו. עול עיבוד רוחב היריעה העצום של פולמן עבר למסך הקטן, להפקה יוקרתית של HBO וה-BBC.
במוקד "חומריו האפלים" ניצב עולם דומה לשלנו, למעט מספר הבדלים משמעותיים. התנועה בו נעשית באמצעות ספינות אוויר במקום ברכבים, הגוף השולט בו הוא ארגון דתי צנטרליסטי דומה לכנסייה הקתולית בשם המגיסטריום, ובמרחביו מתגוררים לצד בני האדם גם מכשפות ודובי קוטב משוריינים. אך ההבדל הגדול מכולם הוא שביקום הזה נפשם של בני האדם לובשת צורה פיזית המכונה "דמון" (Daemon), שמלווה אותם במשך כל חייהם בדמות חיה. אף בן אנוש לא יכול להתקיים לא הדמון שלו, ולהפך. העלילה נפתחת כשליירה בלאקווה בת ה-12 (דפני קין, "לוגאן") יוצאת למסע מסוכן בעקבות חברה הטוב, רוג'ר, שנעלם בתוך שרשרת מסתורית של חטיפות ילדים. זהו הטריגר שיוביל אותה לגלות את האמת על עברה ועל ייעודה, ויכניס לפעולה שרשרת עצומה של אירועים שישלימו יחד תמונה מורכבת, אפלה ופלאית.
אף שהיא נחשבת לסדרת ספרי נוער, "חומריו האפלים" מכילה שלל רעיונות מורכבים, תהיות פילוסופיות ותיאוריות פיזיקליות שהולכים ומתגבשים בהדרגה. ההיגיון הזה מחובר ישירות לתהליך שעוברת ליירה עם הדמון שלה, פאנטליימון. דמונים הם חלון לאופיים של בני האדם. הם לובשים ופושטים דמויות שונות לאורך הילדות, משקפים בכך את ההפכפכות והחיפוש העצמי של בעליהם. היום שבו דמון מתקבע על דמות חיה קבועה הוא היום שבו בעליו הופך רשמית לבוגר. הטכניקה הזאת משרתת הן את הגיבורה והן את הסיפור, משום שליירה ניצבת במוקד של מאבק עתיק וסוער בין דת ומדע, בין השכלה ואמונה, והתפתחותה בתוכו חושפת עוד ועוד שכבות מידע בפאזל המורכב שבנה פולמן.
הבעיה היא שהעיבוד הטלוויזיוני של הסדרה בוחר שלא לנצל את המתנה הסיפורית הזאת. ההחלטה להגביל את העונה לשמונה פרקים (בתוספת שמונה שכבר אושרו לעונה השנייה), שוללת ממנה את האפשרות להתפתח בקצב מתון והדרגתי, כיאה ליצירה בגודלה. תחת זאת, נדמה שהיוצר ג'ק ת'ורן ("הארי פוטר והילד המקולל") נמצא בסוג של מירוץ לסימון וי על כל אירוע מרכזי בספרים. "חומריו האפלים" נעה במהירות ומעבירה את גיבוריה תהליכים מורכבים בזמן קצר, וכתוצאה מכך מייצרת תמונת מראה של הספרים. במקום שליירה תהיה היוזמת האסרטיבית והאמיצה שפורצת לעצמה דרך, היא מובלת אל אירועים כדי שתוכל למלא את חלקה ולהניע את העלילה קדימה. הדמויות שהיא פוגשת הופכות אמצעי למטרה, ומעטות מדי מהן מצליחות לייצר סימפתיה או להתקיים כסיפור מעניין בפני עצמן.
כאן אנחנו חוזרים לנקודת המוצא של הביקורת, וחוסר האיזון בלבה של "חומריו האפלים". היא כל כך נזהרת בכבודו של חומר המקור ובפרטיו הוויזואליים, עד שהיא שוכחת את קיומה כיצירה נפרדת. עיבודים ספרותיים לא נוצרו כדי להקיא אל המסך את הרגעים והמשפטים החשובים שנכתבו על הדף, אלא כדי לייצר ערך מוסף שיהפוך את שתי היצירות לכאלה שמשלימות זו את זו. "מלכוד 22" ו"מחפשים את אלסקה" עשו את זה נפלא בשנה האחרונה, עם שדרוגים עלילתיים ועדכון דמויות ששפכו אור חדש על יצירה אהובה ושכללו אותה. לפחות נכון לארבעת הפרקים הראשונים, "חומריו האפלים" לא מצטרפת לרשימה הזאת.
למעשה, לנוכח השמרנות היחסית הזאת, "חומריו האפלים" מזכירה יותר את סדרת סרטי "הארי פוטר" מאשר את "משחקי הכס". היא מוותרת על החלקים האפלים והמורכבים בסיפור, לטובת מקסימום הרפתקאות ורגעי שיא. ייאמר לזכותה שגם הספרים נוטים למעט בפרטים על סוגיות מרכזיות (למשל, כיצד צבר המגיסטריום כוח רב כל כך מלכתחילה), אבל זהו בדיוק המקום שבו עיבוד יכול לחזק את חולשות המקור. אין כמובן כל פסול ביצירות פופקורן מיינסטרימיות, לא כל דבר צריך להיות מהורהר ורב משמעי. אבל עצם העובדה שאכסנייה כמו HBO בחרה לפרוש את חסותה על "חומריו האפלים" - מייצרת ציפייה ליותר מהמובן מאליו.
אך גם היא אינה מעמיקה ומרובת שכבות כמו חומר המקור, יש ב"חומריו האפלים" מספיק לחוויית צפייה סוחפת ומהנה. ההפקה המרשימה בוראת עולם מרהיב עם יצירי מחשב ובני אנוש שמתקיימים אלה לצד אלה בטבעיות מרשימה. זוהי חגיגה קולנועית ברמה הגבוהה ביותר, שכל פריים בה הוא חגיגה לעיניים. בנוסף, ראוי לציין שבניגוד ל"מצפן הזהב", הסדרה אינה נרתעת מהעיסוק הביקורתי במוסדות הדת והיחסים בין דת למדינה. זהו מוטיב מרכזי וחשוב בעלילה, ויש בכך פוטנציאל לתיקון חלק מהליקויים של הסדרה בהמשך הדרך.
כמעט לא הוגן לומר שדפני קין נפלאה, כצפוי, בתפקיד ליירה. מי שהחלה את קריירת המשחק שלה בתצוגת שיא, מציבה את הרף כה גבוה עד ששמירה עליו נראית כמעט מובנת מאליה. ליירה היא דמות קפריזית, שנעה בין מצבי רוח משתנים - וקין שולטת בהם ביד רמה. מי שמפתיעה לטובה היא דווקא רות וילסון ("הרומן"), שלאורך הקריירה לא הצטיינה בניואנסים (או רפרטואר של יותר מהבעה אחת), ונכנסת כאן היטב לנעליה של גברת קולטר הקטלנית והמסתורית. ראוי לציון גם לין מנואל-מירנדה (המחזמר "המילטון") שמביא את מלוא הכריזמה וטוב הלב שלו לארונאוט הטקסני המקסים, לי סקורסבי.
"חומריו האפלים" ככל הנראה לא תהיה "משחקי הכס" הבאה, וזה בסדר. העול הבלתי אפשרי הזה שמוטל על כל סדרה בתקציב ענק, אינו הוגן או ריאלי. במקרה הטוב היא תדע לתעל את חלקיה המורכבים טוב יותר בהמשך הדרך ולשדרג בכך את עצמה כיצירה. אך גם אם תישאר רק עיבוד נאמן ומרהיב לספריו של פולמן - יש בה די והותר קסם כדי למלא שמונה שעות בנעימים.
"חומריו האפלים" משודרת מדי יום שלישי ב-HOT, yes וסלקום tv.