אם ככה נראה הקאמבק של אדי מרפי - יש למה לצפות

במבט ראשון נדמה כי אין שתי קריירות שונות יותר מזו של אדי מרפי ושל הקומיקאי רודי ריי מור (המזוהה עם האלטר אגו שלו "דולמייט"). בסרט של נטפליקס "קוראים לי דולמייט" (Dolomite Is My Name) מרפי מגלם את מור באחת מהופעות המשחק המוצלחות בקריירה שלו. מלבד ההנאה הלא מבוטלת שהסרט מסב, הוא מהווה נקודת חיבור מרתקת בין השניים.

בשנת 1980, כשמרפי היה בן 19, הוא הצטרף ל-SNL ותוך זמן קצר הפך לכוכב התוכנית. תוך שנתיים הוא עבר לקולנוע כשבין 82 ל-84 הוא כיכב בכמה מהקומדיות המוצלחות והמצליחות של העשור ("48 שעות", "משנה מקום משנה מזל", ו"השוטר מבברלי הילס"). הופעות הסטנדאפ האדירות שלו Delirious (1983) ו- Raw(1987) התבססו על הומור בוטה ועל הכריזמה האינסופית שהייתה לו. הוא היה, עבור שחורים ולבנים כאחד, הסופרסטאר בה' הידיעה של הקומדיה האמריקנית בשנות ה-80.

במחצית השנייה של שנות ה-80 חלה ירידה באיכות סרטיו. בשנות ה-90 הוא זכה להצלחה כלכלית בקומדיות כמו "הפרופסור המשוגע" (1996) שהתבססו על הומור פלוצים המכוון לילדים, וקברו את הכריזמה של מרפי תחת תחפושות גוף מורכבות ומגוחכות. הניסיונות לחרוג לכיוונים קומיים חדשים לא צלחו עד הכישלונות המהדהדים של "פלוטו נאש" (2002) ו"נורביט" (2007). מרפי היה קרוב לאוסקר על תפקיד משנה ב"נערות החלומות" (2006) אבל זה לא היה פתח לקריירה משמעותית בתפקידים דרמטיים. תפקידו הקומי הזכור ביותר ב-20 השנים האחרונות הוא כמדבב החמור בסדרת סרטי שרק, הצלחה שהיא בגדר עלבון למי שהיה הקומיקאי הגדול בעולם. למרות שהוא המשיך לעבוד, נדמה היה כי אדי מרפי נמצא בסוג של תרדמת שספק אם יוכל להקיץ ממנה.

בשנת 1970 רודי ריי מור היה קומיקאי שמעולם לא הצליח ושעתידו מאחוריו. בגיל 43 הוא התפרנס כסגן מנהל בחנות תקליטים ידועה בלוס אנג'לס, תוך ניסיון לשמור נוכחות על הבמה בתור קומיקאי-מארח כושל במועדון לילה. הייתה זו תקופה של טלטלות פוליטיות, ושל התפתחויות במוזיקה ובקולנוע האפרו-אמריקאי שהיו שייכות לאנשים צעירים ופחות התאימו לגבר בגיל העמידה.

לעוד ביקורות קולנוע:

שליחות קטלנית

כאן ועכשיו

שנות חיינו היפות

מור זוכה ליחס מבטל ממנהל חנות התקליטים שבה הוא עובד (סנופ דוג – שהוא מעריץ, מושפע ומי שבעבר שיתף פעולה עם מור האמיתי). למרבה המזל האנטנות של מור היו מספיק רגישות כדי לקלוט קטעי סיפורים בוטים שרצים מסביבו על סרסור בשם דולמייט והוא מחליט להדביק אותם לפרסונה בימתית חדשה. "דולמייט", הדמות שהוא יצר, התבלטה באופייה השחצני, בבגדיה הצעקניים, ובחריזה של משפטים ("ראפינג אנד טאפינג") משובצים בקללות ובהתייחסויות מיניות מאוד מפורשות. תקליטי ההופעות זכו להצלחה שהוא מעולם לא ידע, והוא הציב לעצמו מטרה ליצור סרט עם דמות זו שיהפוך אותו, בגילו המתקדם, לכוכב קולנוע.

מהופעות המשחק הטובות של מרפי. מתוך "קוראים לי דולמייט"

המהלך העלילתי מזכיר את "אד ווד" (1994) - הסרט של טים ברטון שעוסק בתהליך הגיבוש של קהילת תימהוניים סביב הבמאי שנחשב ל"גרוע בכל הזמנים", על הפקת הסרט "תוכנית 9 מהחלל החיצון". הדמיון אינו מקרי, מכיוון שהתסריט של "דולמייט" נכתב ע"י אותו צמד תסריטאים - סקוט אלכסנדר ולארי קאראזווסקי. גם כאן הלהט למימוש עצמי ויצירתי הוא ערך בפני עצמו, בעודו מקיים יחס אירוני לאיכות התוצאה הסופית.

החבורה של מור כוללת את חבריו מהמועדון - המוזיקאי והזמר בן טיילור (קרייג רובינסון) והחברים הטובים ג'ימי וטוני (מייק אפס וטיטוס בורגס). במהלך סיבוב ההופעות הוא פוגש את "ליידי ריד" (דא'ווין ג'וי רנדולף – בתפקיד "הלב" של החבורה), זמרת רקע, אם חד הורית כבדת משקל שנזנחה ע"י בן הזוג הבוגדני. מור מזהה בה ניצוץ של הומור וכישרון ומוסיף אותה למופע שלו. עכשיו נדרש רק תסריטאי (קיגן-מייקל קיי) בעל אספירציות אמנותיות שאותו יש לדרדר כדי שיכתוב את התסריט לסרט השואף לבידור עממי. התוספת המשמעותית האחרונה היא דורוויל מרטין (וסלי סנייפס) שחקן סוג ג' שתהילתו מבוססת על הופעה קצרצרה כנער מעלית (40 שניות, לא מדבר וחצי מהזמן עם הגב למצלמה) ב"תינוקה של רוזמרי" של רומן פולנסקי. כל החבורה שוחרת טוב, וגם אם לדורוויל יש בעיית אגו – ברגע האמת הוא יידע לסגת.

חבורה ססגונית. מתוך "קוראים לי דולמייט"

החצי השני של הסרט עוסק בניסיון לצלם את "דולמייט" גרסת 1975. חלק זה מזכיר את "חי בסרט" מלפני שנתיים, שבו שוחזרה הפקת סרט הפולחן "החדר" (2003). במקום דמותו האקסצנטרית של תומי וויזו, מור הוא איש חיובי ונלהב, שיודע לעשות את המעבר לפרסונה הקולנית והמשעשעת שלו, ולא מתכוון לשמוט את הסיכוי האחרון בחייו להצליח.

"דולמייט" (1975) אינו יותר מטראש קולנועי המשקשק יחד אלמנטים מסרטי הבלקספלוייטיישן שהיו במהותם פנטזיות מוקצנות של גבריות שחורה בעולם הפשע. הגיבור בגילומו של מור הוא סרסור בעל און אגדי הממגנט בנות. בהתאם לכך הסרט גדוש בשרלילות מתערטלות, פושעים יריבים, שוטרים מושחתים ותנועות מחתרת אורבניות שחורות. הבגדים צבעוניים ומוגזמים, מרדפי המכוניות מגוחכים והלחימה מתבצעת בתנועות קונג פו חובבניות באופן בלתי נתפס. במקום זכר אלפא אפרו-אמריקאי כמו רון או'ניל ("סופרפליי") ופרד ווילאמסון ("בלאק סיזר"), מור השמנמן והמבוגר הוא קריקטורה של העצמה גברית שחורה. כותרות הסיום של "דולמייט" מ-2019 מציגות קטעים מהמקור ואלו מבהירים כי הצפייה בו אינה בגדר השלמה הכרחית של פערי ההשכלה.

"דולמייט" (2019) מהנה לצפייה, גם אם לא ניחן בעומק דרמטי יוצא דופן, ומרכך משמעותית את ההקשרים התרבותיים והפוליטיים הטעונים של התקופה. חשוב לו יותר להשתמש באלמנטים הצבעוניים בדיבור, במוזיקה ובלבוש, ולהמיר את הקונפליקטים ברוח חיובית.

אדי מרפי מגלם את מור בחן המעורר כלפיו אמפטיה, עמדה רגשית שהדמויות של מרפי לא עוררו מזה כמה עשורים. מרפי היה ונותר מעריץ של מור, והופעותיו המוקלטות של מור היו מקור השפעה מרכזי על מרפי בנעוריו. דרך מור בפרסונת "דולמייט" מרפי חוזר להיות הסטנדאפיסט עם הפה שמפיק מרגליות. השגתו של מור את ההצלחה בסרט, הופכת להיות הוכחה משמחת שליחו של מרפי כסטנדאפיסט לא נס.

יתכן וזה מקסם שווא, אך נדמה כי מרפי בן ה-58 עושה מאמץ אמיתי להעיר את עצמו מהתרדמת. מי שראה את מרפי מתארח לאחרונה ב"קומיקאים במכוניות שותים קפה" של ג'רי סיינפלד, ראה אדם המודע לכך שהוא איבד מזמן את הניצוץ ומחפש דרך להחזיר אותו. מלבד הופעתו ב"קוראים לי דולמייט" מרפי עומד להתארח בדצמבר הקרוב ב-SNL בפעם הראשונה מאז 1984. הוא גם הודיע שיהיה מעוניין להנחות את טקס האוסקר הקרוב ובימים אלה מסיים לעבוד על סרט המשך ל"מגלה את אמריקה" (1988) שיצא בדצמבר הבא (וגם הוא מבויים ע"י קרייג ברואר, הבמאי של "קוראים לי דולמייט"). ואם כל זה לא מספיק, הנשיא לשעבר ברק אובמה דחק בו לחזור לסטנדאפ ומרפי לקח את ההמלצה לתשומת ליבו המלאה. לאחרונה הוא חתם על חוזה של 70 מיליון דולר עם נטפליקס לכמה ספיישלים שיחזירו אותו לבמה אחרי 33 שנים. הוא אף ציין כי לאחר שיעשה זאת הוא לא רואה עצמו חוזר לשחק בסרטים. אחרי הרבה שנים יש סוף-סוף למה לחכות ממרפי.