דיוקן של נערה עולה באש ביקורת סרט

כתוביות הסרט עולות על קנבסים ריקים עליהם ידיים מנותקות מגוף רושמות דמות שמנחה אותן כיצד לרשום אותה. הדמות היא מריאן, ציירת ומורה לציור שמעבירה הלאה את הידע האמנותי שלה לכיתה המורכבת מנשים צעירות שאינן יכולות לקבל השכלה אמנותית מלאה מעצם היותן חלק מהמין הלא נכון בסופה של המאה ה18 (נשים יכלו רק לצייר מודלים נשיים ולא גבריים מסיבות של "צניעות").היא יודעת מה התלמידות שלה עוברות כי חוויותיהן הן גם שלה, על אף המעמד בו היא נמצאת ותקרת הזכוכית נמוכה מאוד. אחת מתלמידותיה שואלת אותה על ציור שמונח בסטודיו. הכותרת שלו - דיוקן של נערה עולה באש. מי שאוהב שאומרים את שם הסרט בתוך עולם הסרט יתמוגג מהרגע הזה, שהיה היחידי שגרם לי לגלגל את עיניי - אך לאחר מכן כאשר זכרונותיה של מריאן החלו להופיע על המסך לא יכולתי להסיר ממנו את מבטי. לאחר מסע בין גלים סוערים, מריאן מגיעה לאי מבודד בבריטאני על סירה רעועה ומלאה בגברים (אולי הגברים היחידים שמופיעים בסרט). שכרו אותה לצייר את דיוקנה של אלואיז, עלמה צעירה ממשפחה אמידה שאמורה להתחתן עם ארוסה של אחותה הבכורה שהתאבדה, כנראה בעקבות השידוך שנכפה עליה. הדיוקן שיישלח לחתן המיועד נועד לאשרר את יופייה של אלואיז ולתת תוקף רשמי לנישואי הכפייה - אבל אלואיז כבר הצליחה להבריח את הצייר הקודם שאימה שכרה לתפקיד ולכן מריאן צריכה להסתיר מאלואיז את היותה ציירת ומתחזה לבת לוויה, מעין חברה להשכרה, וללמוד את אלואיז על מנת שתוכל לצייר אותה מבלי שהיא תהיה נוכחת. האם כדי לצייר דיוקן מדויק דרושה נוכחות פיזית של מושא הציור או שהזיכרון והדמיון מספיקים?מתוקף העלילה - והמדיום הקולנועי - המבט כפעולה מקבל משקל רב בצפייה. אנו לומדים את הדמויות דרך המבטים שלנו. מביטים בהן כשהן מביטות אחת בשנייה, מנסות לפענח אחת את השנייה בתוך עולם של קודים מוסריים, חברתיים ומיניים. מריאן שותה את אלואיז במבטה, מנסה לאמוד את כל ניואנס קטן בפניה וגופה - בתחילה למען הציור ובהמשך מכיוון שהיא לא יכולה להפסיק להביט בה. העובדה שהצילום של קלייר מאתון מדויק ויפהפה בצורה מפעימה רק מחזקת את הרגשות הפנימיים הגועשים של מריאן ואלואיז (נעמי מרלן ואדל האנל, בהתאמה, שתיהן בתצוגות משחק מאופקות ובו זמנית יצריות) והעלילה הבסיסית והמינימליסטית טומנת בחובה עולם שלם. הסרט לוקח את הזמן, גם כשנדמה שהוא מוביל מהלכים עלילתיים צפויים, אבל מקבע את היותה של הבמאית הצרפתייה סלין שיאמה כאשפית של קולנוע מתבונן ושקט, לא מתוך איזו יומרנות ארט-האוסית אלא מתוך הבנה שהרגעים הקטנים ולא הבומבסטיים הם אלו שבאמת משנים את חיינו כהרף עין מבלי שנבחין. כמו בסרטיה הקודמים "טומבוי" או "חבצלות מים", שיאמה משתמשת במינימליזם כדי לספר סיפורים גדולים על הפוליטיקה של חיי היומיום בכלל ושל מיניות נשית בפרט, מבלי לשכוח לייצר רגש חזק ויופי קולנועי.הסרט, שזכה בפרס התסריט והדקל הקווירי בפסטיבל קאן האחרון, הוא חוויה חושית ורגשית שלא כדאי לפספס. הוא לא רק סיפור על חברות ואהבה, הוא סיפור על עבודת אמנות נשית בעולם שמייעד לנשים להיות רק אלו שמביטים עליהן, לעולם לא להיות בעלות מבט משלהן. שיאמה מראה לנו את השגרה המייסרת אך גם את רגעי ההתעלות הרוחניים שהאמנות והמקצועיות של העוסקות באמנות מעוררות. השקידה וההתמדה של מריאן בניסיון הבלתי אפשרי לצייר את אהבתה כפי שהיא רואה אותה מדגישים את חשיבות התהליך, העבודה הפיזית שכרוכה בייצוג הנשגב. אם הצלחתי להחזיק מעמד עד עכשיו מבלי לתת דימוי מעולם הציור, מותר לי להגיד לסיום, שבמשיכות מכחול עדינות שיאמה מציירת רגעים קטנים של רגשות סוערים ולבבות מדממים.

אמא גלוריה Ama Gloria 2024

אלופי החיים Campeonex 2024

20 אלף מינים של דבורים 20000 Species of bees 2024

העבריינים The Delinquents 2024

רומן צרפתי Diary of a Fleeting Affair 2023

חיי אהבה Love life 2023

ההר La montagne 2023

אומאמי Umami 2023

חף מפשע Linnocent 2023

שמונה הרים The Eight Mountains 2023