בדרמה הזאת כבר היינו

אז מה שלום משפחת סובול? הכל בסדר, עוד מעט הם חוגגים 35 שנות נישואין להורים, ועושים זאת עם קייטרינג בחצר ביתם הנאה. בכל זאת, בהתאם לחוקים הלא כתובים של ז'אנר דרמות המשפחה: אם חוגגים - אז גם בוכים, לכן עוד מעט הכל יתפרק.

עוד מעט אמיתות גדולות וכואבות ייחשפו וכל אחד מן הגיבורים (בעיקר הגיבורות) ייאלץ לעשות איזשהו חשבון נפש רציני, כשחייו ישתנו מן הקצה אל הקצה. וחשבון הנפש יהיה מלווה קלוזאפים מיוסרים-במידה ופאוזות מנוקדות בעיטור מוזיקלי עדין אך נוגה. כבר היינו בדרמה הזאת? אז הנה אנחנו שוב שם. הפעם קוראים לה "מגדלים באוויר" (ערוץ 10).

אז מה שלום משפחת סובול? (צילום: אלדד רפאלי) 

ענין מוזר הדז'ה-וו. אמיל בוארק, החוקר בן המאה ה-19 שטבע את הביטוי, סבר שכאשר אנחנו חשים כי כבר היינו שם פעם, בדרך כלל אנו חוזרים לחוויות שחלמנו עליהן, לא בהכרח התנסינו בהן במציאות. מה לעשות, בזמנו לא היתה טלוויזיה מסחרית עברית, ולא היו בה שבתות וחגים ופרשת השבוע ומעורב ירושלמי ולהוציא את הכלב ובטיפול והכל דבש, מתוכם שאבנו את חוקי הז'אנר, גם מבלי ללמוד תסריטאות במוסד מוכר.

מוכר, ברור ושקוף

כל כך ברור שאיה הצ'לנית (טלי שרון) לא תוכל עוד לנגן בעקבות המשבר המרומז בפרק הראשון, שממש לא חשוב אם היא כן מצליחה לצוד את הכדורסלן שלה למפגש מיני טעון אחרון לפני שהוא מתחתן. ואפילו לא מעניין לצפות לעלילות השבועות הבאים כדי לגלות אם באמת יש לה טרשת נפוצה, או סתם הפרעת חרדה.

כל כך שקוף שאבי המשפחה המוצלח והגאה בבנותיו (אלון אולארצ'יק שמשחקו מלבב בנעבכיות הכלל-ישראלית שלו) נושא עימו סוד שאסור לגלות לבנות, שעצם מעשה הגילוי הופך לקלישאה של אירוניה דרמטית: לפתע מגלה הבחור מהקייטרינג חפיסת כדורים שנשמטה ממעיל, ולפתע מתברר שאותו בחור עצמו יודע שזו "תרופה לסרטן". הוא "במקרה" גם מטפל אלטרנטיבי.

והוא במקרה גם מחזר אחרי הילי, הבת הקטנה שהיא במקרה סטודנטית לרפואה, שהסוד נגלה לה, רק שהיא לא יודעת למי שייכים הכדורים: הנה לב הפרק הראשון, ולמרות שפיתולי העלילה הספציפיים האלה אולי לא מוכרים לנו, ה"לפתע", ה"זר שמזרז את הגילוי והשבר", ה"משפחה שבה מחייכים באופטימיות, אבל לא מספרים זה לזה כלום" מוכרים עד זרא.

תמיד אפשר להתנחם במשחק מרהיב או צילום מעניין או עריכה קצבית ואינטליגנטית, אבל אלה לא מתרחשים כאן. שלוש הדמויות המובילות את העלילה - נוסיף את רוני, הבת הגדולה שמשבר כלכלי וזוגי מאיים להשיבה לבית הוריה עם ילדתה - עושות כל מה שמצופה מהן, כלומר, מתרגלות סיטואציות רגשיות טעונות פלוס קלוזאפים, ונדמות כמי שמצויות באודישן לדבר אחר, טוב מזה שראינו על המסך בפרק הראשון של "מגדלים באויר".

כבר לא עושים ככה דרמה

תוכניות טלוויזיה הן מוצר אמנותי ששוקע בתהום הנשייה מהר מאוד. כדי לשרוד מעל לסף הדז'ה וו, צריך להתבונן

בסדרות המשפחה היותר-טובות שעלו על מסכי הערוצים המסחריים בעשור האחרון, וללמוד מהן שיעור חשוב: הצגה של משברים עקב בצד אגודל תוך כדי שזירה של קטסטרופות זו בזו - היא מזמן כבר לא הדרך הנכונה לייצר דרמה משפחתית טובה.

כלומר, כזו שאפשר להצמיד אליה לא רק את התארים השחוקים "כן, אמיתי ונוגע ללב", אלא להוסיף עוד כמה שבלעדיהם לא נשרוד כצופים מעבר לפרק הראשון: מרתק, למשל. אולי נסתפק אפילו ב"מעניין". בינתיים, קיבלנו פיהוק גדול עם נקודת חן בדמותו של אולארצ'יק. בהחלט לא מספיק כדי לקבוע פגישה נוספת בשבוע הבא.