ביקורת הסרט: "אלוהי הפסנתר"

"אלוהי הפסנתר", סרטו של איתי טל, מעצם המבנה הלא שגרתי שלו ומעצם היותו מעורר שאלות, הוא סרט מאתגר לכתיבת ביקורת

אמרתי לעצמי למה לא ליצר אוונגרד גם כשאני כותבת ביקורת. וממש לא ידעתי איזה סרט יאתגר אותי בהבניה שלו, עד כדי כך שאתיישב לכתוב על סרט באופן שונה. אני לא יודעת אם זה קורה בטקסט הזה שלפניכם, כפי שאני שואפת אבל אלוהי הפסנתר סרטו של איתי טל, מעצם המבנה הלא שגרתי שלו ומעצם היותו מעורר שאלות, הוא סרט מאתגר לכתיבת ביקורת.

לפני שנתחיל לפתוח ערוצי חשיבה יחסיים לדיון על היצירה, כמה מילים שנהוג שמבקרים מכניסים לביקורות קולנוע (העלילה בקצרה ומילות שבח או ביקורת צולבת על השחקנים). הסרט מגולל את סיפורה של ענת, פסנתרנית ומלחינה, בתו של מוזיקאי מוערך (זאב שמשוני), שבעקבות לידת בנה, נוצק לתוכה עלבון אקוטי שמניע אותה לפעולה לא צפויה, שמכאן ואילך תאתגר את הסיפור על מכלול רבדיו, הסמויים והגלויים. במהלך העלילה אנחנו מבינים את הסיבה ואת התוצאה, כך שהרצף הוא מעגלי. הסרט מתאפיין בהרמוניה מוזיקלית ובעיצוב אמנותי אסתטי שמשתרגים זה בזה ומתחרים באופן דינמי יפה על חושי השמיעה והראיה של הצופה. אם תהיתם, לגבי המשחק, נעמה פרייס שמגלמת את ענת, מבצעת כאן את תפקיד חייה ולא תצא לכם מהראש הרבה זמן. יתר קאסט השחקנים הופך לאנמי לצדה. מבחינת מפגן המשחק שלה, היא מעצבת ביטים מינוריים מדויקים ומצליחה להרשים ביצירת דמות מורכבת מסך חלקיה. המפגש שלנו איתה, דרך היצירה והניסיון ליצור מחדש את גורלה, הופכים אותה לדמות שמוליכה את הסיפור באופנים מרתקים.

 (צילום: מידן ארמה)

שם הסרט: שם הסרט אלוהי הפסנתר שבשם אל האמנות שלהם, מסוגלים לקחת את ה״חסד״ העליון לידיהם, לשנות את הדין ולנסות לשנות את גורלם.

סיקוונס פותח כמתווה למבנה העלילתי: כבר בפתיחת הסרט אנחנו נטענים בסאבטקסט של ענת, הגיבורה הראשית. לקח לי זמן לתהות על קנקנו של סיקוונס הפתיחה שלכאורה, מגלה לנו את ה״סוד״ שיניע את הגיבורה בהמשך. ענת מכניסה אותנו לעולמה דרך הנגינה על פסנתר ודרך לידת בנה. אך בעוד אנו יודעים כי לידה היא דבר משנה גורל, היוצר משנה את הווריאציה של הלידה, למהפך גורל. הוא גם קושר קשר אדוק בין היצירה- אמנות הנגינה, ליצירה האלוקית- הולד- בשניהם כך נדמה, אין שליטה. כשם שההשראה היא מתת אל, כך גם הילד. ואם לא רוצים את ניסיונות הגורל? אלו שאלות שטמונות באופן עמוק גם במיתולוגיה היוונית, אך כמו במיתולוגיה כך גם בחיים, היא אפשר להילחם ברצון הא-ל ובצו הגורל.

 (צילום: מידן ארמה)

המוסר או העדר המוסר: האם קבלת הגורל כצו אלוקי, הוא הצו המוסרי העליון, ועל האדם להיות חסר אונים וממושמע לו? נדמה כי עיצוב דמותה של ענת, על ידי הבמאי, מנסה לבחון שאלות מוסר מורכבות מעין אלו. ענת היא הגיבורה הטרגית, שעושה מעשה שלא יעשה ומשלמת בסבל. אך בניגוד לגיבור הטרגי הלא מודע, מציב אותה הבמאי במנח של ידיעה. ענת מודעת, אך אדישה לחטא. עקרונית, אדישות לחטא, זהו דפוס פעולה אוטופי של ארגון החיים של האדם כפי שהיה רוצה, אך הסרט מלמד אותנו כי אימוץ דפוס זה, מבסס את האמרה ״עברה גוררת עברה״ ומשדרג אותנו באופן בלתי נמנע אל החרטה.

מערכות יחסים עם גברים, הם אלו שדוחפות את הגיבורה לפעולה: ענת היא גיבורה שפועלת בשדה גברי. אביה, אחיה בעלה וכעת בנה, הם הדמויות שמקיפות אותה, כשבהמשך גם המלחין הנערץ על אביה, יחלחל לתוך עולמה. אופני השיפוט הגבריים סביבה, מחלישים אותה. נדמה כי היא נתפסת בעיני הסובבים אותה כדימוי, ולא יותר. היא ״הבת״, ״הרעיה״, ״האם״, ״המאהבת״, ״האחות״. היא הכל מלבד ״המלחינה״. הכל, מלבד המהות האמנותית, אותה היא מבקשת להגשים. הניסיון להגשים את המהות באמצעות ה״בן״ מתגלה כטרגי, כאשר הוא מונע ממנה את הרגשות והפעולות שמצופים ממנה. ענת מביאה חיים אל עולם עקר רגש ולכן גם נדחפת לקצה ובוחרת את בחירות הקצה באופן משכנע. מכאן גם נמדדים יחסי הכוחות והאופנים בהם היא בוחרת להגיב למתרחש (או לא מתרחש) סביבה.

במאי הסרט איתי טל ושחקנית ראשית נעמה פרייס (צילום: יח"צ פסטיבל ירושלים)

הפסנתר כדימוי: בהרבה סרטים משמש הפסנתר כמוטיב או דימוי. כאן מופיע הפסנתר כאלוהים. אך האלוקות, שעשויה להתגלות לאמן כהשראה ביצירתו, מקבלת מנח דומם. המוזיקה היא לא התנועה של הכלי, היא זו שלבסוף מייצרת את הסכסוך המרכזי של הדמות עם עצמה. הדמות שבורחת באמצעות המוזיקה, מתגלה כבורחת מפני עצמה ומפני האמת. אך סופה של האמת להתגלות. הפסנתר מסמל כאן את הפער בין הדמיון למציאות.

אפשר להרחיב ולנתח את הסרט בעוד ממדים שלו אבל בכל ממד בו אגע, אדרש לספוילרים וחבל. לכן אסכם בכך, שאלוהי הפסנתר היא יצירה מעניינת באמירה שלה ובאופן המופשט והכמעט ענייני בעולם הגברי בו פועלת ענת. המוזיקה המקורית והנפלאה של רועי שפיגלר והלל טפיצקי,היא כשלעצמה מעצבת את ״רוח״ הסרט. אך יחד עם זאת, קאסט השחקנים שלוהקו לא מפגין את אותה רמת דיוק, ביחס לדיוק המובנה של השחקנית הראשית ולא תמיד בחירות הבימוי בכל סצנה עובדות, לא רק בבחירת הפוזיציות בסצנות מסוימות אלא גם ביחס של עיצוב סצנות מסוימות, במבנה אורך העלילה.

 [youtube CZkhVDEa2aw]

כוכבים: 3.5 נעמה פרייס במפגן משחק יוצא דופן.

מרלנה: עובר+. ענת בגילומה של נעמה פרייס, מקפלת לתוכה הרבה אלמנטים נשיים והשיחה שלה עם השכנה מהמרכז לחרשים – בגילומה של לאורה ריבלין, הוא דיאלוג מרשים, שמותיר רושם של דיבור נפלא שמתרחש בין השתיקות.

מרלין וניג
יוצרת וחוקרת בינתחומית, מרצה במוסדות להשכלה גבוהה וחברה במועצת הקולנוע הישראלי