יש סיפורים ונושאים שנדמה שאין אפשרות נראית לעין להפוך אותם מספרים לסרטים. להוציא אותם מתחום המופשט של המילים והאותיות ולשים אותם במרכז העולם המוחשי של התמונות. אבל הנה, קישלובסקי עשה את זה עם "הדקלוג" במהפך הגאוני מעשרת הדברות, עשרה ציוויים מרוכזים בליבת המוסר האנושי לסדרת טלוויזיה חד פעמית. צ'ארלי קאופמן עשה את זה עם ספייק ג'ונז ב"אדפטיישן" שהפך את הספר "גנב הסחלבים", ספר על פרחים לסרט מכונן בכל הנוגע למעברים ממדיום אחד לאחר, כאן מספרות לקולנוע. בשני המקרים הללו וכנראה גם בעוד מקרים ספורים נוספים ידעו הבמאים-תסריטאים לסנטז את רוחה של היצירה הספרותית המקורית, לפרק אותה ולהרכיב אותה מחדש בשפת המטרה – קולנוע או טלוויזיה. פעמים נשברו מסגרות, פעמים השתנה הסיפור, אבל גאונים הם גאונים והיצירות שהציעו לבסוף על בסיס המקור היו חד פעמיות.
מל גיבסון הוא אינו כזה, רחוק מלהיות גאון בוודאי בקולנוע וכשהוא מנסה להפוך סיפור על מילים, על מילון לסרט תופס מקום, הוא מקרטע ברוב הדרך אל הבלבול, הטשטוש ומחמיץ את הדרמה ואת המשמעות האמיתית. גיבסון הוא בעיקר שחקן עם טמפרמנט שהורס לו שוב ושוב את האופציה לשם טוב, וקצת במאי שמנסה ללכת על הקווים בכל הנוגע לטעם אנין. אבל יש לו יומרה ללהג על "נושאים חשובים" וכך הוא מגיע למשל אפילו לעיסוק בישו. "הפסיון של ישו" היה הסרט שהפיק וביים לפני 15 שנים, סרט שהיה מבוסס לטענת גיבסון על המקורות אבל באותה מידה תאר באלימות רבה ובפרוטרוט את הימים האחרונים בחייו של אבי הנצרות. חקירות, עינויים וצליבה וכמובן היהודים אשמים. אחרי שעסק שם בספר הנקרא ביותר בעולם עכשיו, ב"הפרופסור והמשוגע" הוא הולך לטפל בספר השני בסולם הפופולאריות העולמית – במילון אוקספורד או כפי שהוא נקרא במקור ה – OED (Oxford English Dictionary ) ובמהלכים שהביאו לתחילת העבודות על האיסוף הסיזיפי של מילים ומושגים באנגלית. מפעל אדיר שיוזמיו אפילו לא שיערו את הקיפו.
האמת היא שהדיוק ההיסטורי הוא מגיבסון המפיק, פרהאד ספיניה הבמאי ואחד התסריטאים (עם ג'ון בורמן וטוד קומרניקי) והלאה. הסיפור כאן מבוסס על ספרו של סיימון ווינצ'סטר " The Surgeon of Crowthorne: A Tale of Murder, Madness and the Love of Words" שהיה רב מכר ולכד כבר לפני שנים את תשומת הלב של גיבסון היזם שקנה את הזכויות. זה מתחיל בשמו של הסרט "הפרופסור והמשוגע" כאשר אחד משני הפרוטגוניסטים לא היה כלל פרופסור. בוודאי לא בתקופה בה מתרחשת העלילה. ג'יימס מארי האוטודידקט זכה לתואר דוקטור של כבוד רק חודשים ספורים לפני מותו ואחרי שהשלים חלק מכובד בעריכת המילון. זה נמשך בבלבול, שנבע אולי מסיבות צרכים והתאמות דרמטיות המעניק למארי (הוא גיבסון עצמו במבטא סקוטי חריף שמבלבל אותי עם ניחוחו הדומיננטי של שון קונורי) את הקרדיט להמצאת הסטארטאפ שנקרא באמצע המאה ה- 19 "המילון האנגלי של אוקספורד". זה נמתח לבלבול, אולי המכוון בביוגרפיה של מארי ובנדודיו בין לונדון ואוקספורד, בארגון צוות האוהדים והמתנגדים שלו במערכת האקדמית של האוניברסיטה המיוחסת ועוד ועוד. שהרי ההיסטוריה מערבת את הטובים והרעים אלה באלה אך הדרך להזדהות של הקהל בדרמה דורשת את ההפרדה.
הסרט מתנדנד בשחזור תקופתי בין שלושה מרכזים עלילתיים לפחות, מה שמחליש את הריכוז שלו ומטיל משא רב, כבד ומיותר על השחקנים. גיבסון כמארי ושון פן בתפקיד הרופא הצבאי האמריקאי וויליאם צ'סטר מיינור המוחזק במוסד לחולי נפש באנגליה ומשתף פעולה עם מארי באיסוף המילים והמושגים למילון המתגבש. הקודקוד השלישי, שהרי בלי רומן אי אפשר הוא ביחסים המתפתחים בין מיינור ואלמנת הגבר שרצח בטעות, בהתקפת טירוף.
להלן, אם כן הסאגה המתפתחת על המסך. ג'יימס מארי היה מורה ופקיד בבנק, סקוטי בלונדון, נשוי ואב לילדים שאהב מילים והיה בקי בשורה ארוכה של שפות מכל קצווי תבל. התיאור המדויק של מספר השפות ורמת הידע מפורט בסרט ע"י מארי בפגישת אודישן עם ראשי חברת ההוצאה לאור של אוקספורד ונשתל בתסריט הישר מהערך על שמו בויקיפדיה. מילה במילה… לאחר שתחילת הניסיונות באוקספורד לכתוב מחדש את המילון המיושן שהיה בשימוש נתקלו בבעיות ארגוניות (עיסוקו בכמורה של היזם המקורי, מותו של העורך הראשון וחוסר הסבלנות של זה שבא בעקבותיו) הוזמן מארי והתקבל לעבודה בהתנגדות חלק מהפרופסורים הנפוחים בשל חוסר תואר אקדמי. הסרט עוקב אחרי תחילת העבודה, הארגון מחדש של אלפי המתנדבים בחיפושים אחרי מילים, מושגים, מקורות וציתותים והקשיים המתגלים במהלך הדרך וכן הרגעים המשמחים יותר. הסרט מעניק למארי את הפטנט על שיתופם של המתנדבים באיסוף בשעה שזה כבר היה הליך בביצוע כשהוא נכנס לעבודה.
אחד המתנדבים הבולטים, אם לא הפורה בניהם היה הדוקטור מיינור שהחל, בניגוד למה שמספר הסרט את הקשר עם ה" OED " לפני בואו של מארי לפרויקט. להלן הקדקוד השני. מיינור היה קצין בצבא ארה"ב, רופא ומנתח צבאי שהמחזות הנוראים שהיה חשוף אליהם בעת מלחמת האזרחים הטריפו את דעתו. הוא הגיע ללונדון כשהוא לוקה בפרנויה, משוכנע שיש מי הרודף אחרי לרצחו ובהתקף של טירוף ירה והרג בטעות מי שחשב שהוא האיש. הנרצח השאיר אחריו אשה ושישה ילדים וגזר הדין במשפט אמנם זיכה את מיינור מהרצח, אולם שלח אותו למוסד לחולי נפש. מנהל בית החולים שהבין כי מדובר באדם אינטיליגנטי עם יכולות אפשר לו להקים לעצמו ספריה גדולה שבה שקע מיינור וממנה יצר קשר עם אנשי המילון של אוקספורד ובעזרת הידיעות שלו והזמן הרב שעמד לרשותו הפך להיות אחד התורמים המשמעותיים ליצירת המילון בשלביו הראשונים. לאחר שנים נוצר בין מארי למיינור גם קשר אישי.
ולהלן האהבה. מיינור, מתוך ייסורי מצפון העמיד את הפנסיה הצבאית שלו לרשותה של האלמנה של הנרצח. בתחילה היא סירבה לקבל את מנחת הנחמה שלו אולם הצורך העוני גברו והקשר הלך והתגבר. היא בקרה שוב ושוב בבית החולים, הוא לימד אותה לקרא ולכתוב והשאלה "מהי אהבה אם לא…" הדהדה בניהם.
פרהאד ספיניה וגיבסון טורפים את שלושת הסיפורים הללו תוך ניסיון לטעת בהם משמעויות – של דבקות במטרה, של נאמנות, של ידידות, של נחמה ובעיקר של גאולה ופדות מוסרית והזדככות תוך הקרבה ותשלום מחיר נפשי ופיזי. העריכה מסדרת את הסיפור לכרונולוגיה המקשרת בין שלושת המרכזים של הסרט, ובכך מדללת את העוצמות הדרמטיות ומעצימה את סימני השאלה באשר לתוקפו של כל אגף ואגף בעלילה. את החלל הזה מנסים גיבסון ובעיקר פן למלא כשחקנים ובעוד שהראשון מנסה לצמצם במבע הדרמטי למינימום (אולי בניסיון מאוחר להוכיח שהוא לא רק שחקן פיסי) השני מגזים ומרחיב התנפחות לתפקיד גדול מהחיים שוודאי יזכיר אותו בין המועמדים לאוסקר.
לבלבול מוסיף הסיפור על המריבות הפנימיות שבין המפיק גיבסון והבמאי שלו ספיניה לבין חברת ההפקה על בסיס הרצון של השניים הראשונים להמשיך ולהשלים את צילומי הסרט גם באוקספורד וסירוב חברת ההפקה לממן את ימי הצילום בשל התנפחות התקציב. ריבים גם בחדר העריכה על הגרסה הסופית של הסרט לא תרמו והכל הביא לתביעה של גיבסון את חברת ההפקה, שבית המשפט החליט לדחות. גיבסון, בתגובה ניתק את הקשרים עם הסרט, פן הלך בעקבותיו, ספיניה הסיר את שמו מהקרדיטים – על הסרט חתום פי.בי. שמראן, שם סתמי ומערכת ההפצה ויחסי הציבור נתקלה בקשיים מרובים במכירת הסרט באמריקה ובטריטוריות אחרות.
"הפרופסור והמשוגע" אינו סרט רע. הוא בעיקר מבולבל ומבלבל, חסר פוקוס ולכן יוצר תחושה של ריחוק. הוא אולי יעניין כמסמך היסטורי, בייחוד את חובבי הלינגוויסטיקה ומי שעדיין זוכר לגיבסון חסד נעורים או לפן את היכולות הדרמטיות המוכחות, אם כי המבוזבזות לא מעט שלו. זה סרט המתאים למסגרות של צפיה ביתית ואינטימית ולא לאקרן של בית קולנוע ולכן אולי כדאי להמתין שיגיע ל VOD על סוגיו המתרבים.
"הפרופסור והמשוגע" – 7 בסולם אורשר
The Professor and the Madman