בבדיקה השוואתית שערכתי לפני כשנה על הקולנוע הישראלי בלטה בין השאר עובדה מרתקת באשר לכמות הסרטים של במאים בסרט ראשון או שני בתעשיה מוכת התקציבים שלנו. מה שיכול להיקרא בשפה מקצועית מו"פ – מחקר ופיתוח. מהבדיקה עולה כי לפחות בחמש השנים האחרונות אחוז סרטי הביכורים שמגיע לפחות לתחרויות ה"אופיר" הוא כ 65 אחוזים !!! וזאת תופעה נהדרת המצביעה על תחלופה גדולה ותנועה חזקה שמגיעה מלמטה אל כיוון צמרת העשיה שלנו. זה אומר שיותר במאים צעירים הצליחו להשלים את סרטיהם מבמאים וותיקים שיש אחריהם כבר רזומה פעיל. זאת זרימה המוכיחה על חיות, על תסיסה, על יכולות והתחדשות. אבל לצד השמחה חייבים לציין גם את הסכנות הכרוכות במצב עניינים זה. כי יש לזה מחיר ונדמה לי ש"אלוהי הפסנתר" הוא חלק מהחשבון המוגש לקולנוע הישראלי ולצופיו הפוטנציאלים, כולל טיפ.
לעיתים רחוקות, בארץ כמו בעולם, עבודות גמר סטודנטיאליות הופכות גם ליצירות קולנוע בעלות ערך כסרטים ארוכים עם משמעות ועם נפח ואורך חיים. זה קורה, אבל במשורה. לסרט סטודנטים לצד חופש היצירה ורוח גבית אופטימית עשויה מתקווה ואמונה, יש בדך כלל את המגבלות התקציביות המעלות בעיקר מכשלות של ליטוש טכני ומורכבות נראטיבית בייחוד אם הוא מתנפח לסרט עלילתי באורך מלא במהלך פיתולי חייו.
זה לא המקום להסביר את ההבדל במורכבות, במבנה, באופי המהלכים בין סרט ארוך לסרט קצר או פיצ'רט, אבל כל סטודנט לקולנוע חייב להיות מודע לדבר כבר בסוף שנה ראשונה, תסריטאות. זה לא שלושים דקות שנמתחות לשעה וחצי. זה סיפור אחר לגמרי שמטפלים בו באופן שונה. הבעיה היא שכאשר סטודנט בשנה רביעית שזכה לטפיחות על הצטיינות במהלך הלימודים והגיע להפקת סרט סיום מוצלח מאבד, בוורטיגו של פרופורציות וצניעות אישית את השליטה ומחליט למתוח עוד קצת את השמיכה ולעשות ממנה את הפיצ'ר הראשון שלו. כאמור לעיתים רחוקות זה מצליח אך לרוב זה מתכון לכישלון.
עם כל הסימפטיה והאבחנה בניצוצות של יכולות והבטחה, איתי טל במפגש הראשון שלו עם קולנוע עלילתי ארוך ב"אלוהי הפסנתר" מניח בפנינו מוצר בוסר. חורים בעלילה, פיתוח לקוי וחסר של דמויות, סצנות מיותרות ורגעים של קונוונציות מלודרמטיות משופשפות, שלא לדבר על מהלכים תמוהים מעיבים על סיפור שיכול היה להיות מהודק, מדויק ומעניין הרבה יותר, גם מטריד במובן החיובי של המילה. אם היה מסתפק במועט.
ממה שניתן להבין מ 75 דקותיו של הסרט (לא כולל כותרות) מדובר כאן בסיפורה של אובססיה אימהית המשתלשלת מאובססיה משפחתית למצוינות בתחום המוסיקה, בעיקר בעולם התחרותי, הקשה והרווי של אשפי הפסנתר. ענת, הדמות הנשית הדמונית במרכז העלילה ובתו של פרופסור למוסיקה (פסנתר כמובן) היא פסנתרנית מחוננת שלא מוותרת לעצמה, אולם עם הולדתו של בנה עידן מחליטה להקדיש את חייה לעשות אותו היורש של השושלת ליד הקלידים. היא מוכנה לעשות הכול כדי להציג את גאוניותו ומטלטלת אותו לחיים סדורים וחסרי ילדות עצמאית בעקשנות חסרת רחמים שכולה תווים, הובנה ושנהב (Ebony and Ivory ). אבל העולם לא מסתדר תמיד על פי גחמות ורצונות ומסתובב לו על ציר של ריאליזם שיש בו גם אכזבות.
תריסר הדקות הראשונות של הסרט מהממות, מהפנטות ומבטיחות ומציפות את הצופה בציפיה להמשך שרק ילך ויגביר את המתח, את האיום ואת הלחץ המוסרי העצום שמונח כאן על אמות המידה האנושיות. ממש בפתיחת הסרט מציג טל מונטאז' מהודק של ידיים על קלידים של פסנתרנית המנגנת ברסיטל, משם אל רגליה ולזרם של נוזל הנוטף עליהם, אל ראשה המתנועע בקצב המוסיקה, הרגליים המתכסות בעוד ועוד נוזל שקוף, בגווה המתנודד בקצב המוסיקה ושוב, בידיים שממשיכות ללטף-לתקוף את הקלידים. בתמונה הבאה היא כבר בדרך לבית החולים, ללידה של בנה הראשון.
בסצנה נוספת שבאה כמה דקות מאוחר יותר היא מנסה, בדרך איומה ובלתי אנושית לשנות את מהלך ההיסטוריה של המשפחה הקטנה המצפה לה בבית – בעלה, אביה, אחיה ודודה. מסיבות של התחמקות מספויילר לא אפרט יותר. אבל המעשה הזה אמור להאפיל על האירועים בסרט כולו ולהגיע לסגירת מעגל עם סופו, מעשה המתגלה כמאוד מלודרמטי, בלתי הגיוני ואפילו מגוחך.
במהלך כל הסרט אנחנו עוקבים אחרי הניסיונות חסרי המעצורים של ענת לקדם את סיכוייו של עידן להיות הכישרון של המשפחה, נצר פורח למלכי הפסנתר המשפחתי בביצוע ובהלחנה, ולמעשה בהקרבתו למימוש החלומות שלה על הגשמה אישית. היא דורסת את ילדותו, את נעוריו, חונקת אותו בדאגתה ובלחץ שהיא משפיעה עליו, מנסה לפלס את עולמו בסביבה של מצוינות תחרותית ובה בשעה הורסת את הגשרים עם שאר בני המשפחה.
הזוגיות שלה נפרמת, היחסים המעריצים עם אביה הדומיננטי מנהל הקונסרבטוריום מתפוצצים ורומן חפוז עם גאון פסנתר שאולי יכול לעזור מאכזב ומשאיר טעם מר. ולבסוף האכזבה מהסובבים אותה, בעיקר גברים מביאה אותה להכרה בדמוניות של מעשיה. האם תכפר על כך ? האם תעשה מעשה נכון ?
טל לוקח על עצמו בניסיון ראשון לפרוץ לעולם המקצועי של הקולנוע מטלות רבות מידי המטשטשות את חוש המידה ואת הצורך באיזונים ביקורתיים. הוא גם המפיק, גם הבמאי, גם התסריטאי וגם העורך וככזה השולט היחיד על האירועים ומהלך הסרט. אין שם איש שיעיר הערות, שיכוון, שישאל שאלות באשר לבעיות הרבות שצצות במהלך העלילה. למה ענת הפסיקה לנגן בעצמה ? איך משפיע עליה המעשה הדרמטי-לא אנושי שהיא עושה בתחילת הסרט ? איך ומדוע מתערפלים היחסים עם בעלה ? מיהן כמה מהדמויות שמופיעות לרגע או שניים בסרט ואין להן הסבר וצידוק – אחיה של ענת והדוד שבא מחו"ל, למשל. כך גם עוד דמות שיושבת ליד השולחן המשפחתי ואין לה פתרון.
שתי סצנות מכוערות ומיותרות של סקס גם הן מעכירות על הסרט. לא מקדם דבר, לא מסביר דבר, סתמי ומיותר. ברגע מסויים, לאחר הסטוץ הקצר שלה (הפסנתרן המהולל כותב עבורה יצירה בבוקר שאחרי כשהוא ערום…) היא חוזרת הביתה וצועדת במרכז הכביש ? מדוע ? כי זה דרמטי, זה מייצג משהו ? זה קודם כל מסוכן, למרות השעה המוקדמת. עידן של הסרט הוא הילד הכי כנוע שראינו בקולנוע זה שנים. אמא רוצה שיוותר על הכול ורק יתאמן כל הזמן (ואנחנו כמעט לא רואים אותו עושה את זה, הוא מיטלטל מבחינה אחת לשניה) ואפילו את הטיול השנתי עם הכיתה היא קוטעת ומורידה אותו מהאוטובוס…
אם יש משהו שבכל זאת מחזיק את הסרט ומשאיר איזה טעם של אימה אגואיסטית עיוורת ואפילו מכשפת זאת ההופעה המדויקת של נעמה פרייס בתפקיד הראשי. היא, בקור מקפיא מצליחה למלא את החסרים שמשאיר לה התסריט ומביאה אל המסך דמות מעוררת צמרמורת ונשארת חקוקה בזיכרון גם שעות אחרי שהסרט מסתיים. השחקנים המלווים מסביב – אנדי לוי כעידן, זאב שמשוני כאבא אריה, רון ביטרמן כחנן הבעל, שמעון מימרן כפסנתרן רפאל, לאורה ריבלין ממכון שקט מדברים, עמי ויינברג, עזרא דגן, אסתי קוסוביצקי, אלי גורנשטיין מנסים כמיטב יכולתם אבל התפקידים שלהם כל כך דלים וכפויי טובה שקשה למצוא בהם נחמה כל שהיא.
"אלוהי הפסנתר" – 6 פלוס בסולם אורשר