22 בנובמבר 2019 בשעה 9:30

"האירי" – ביקורת: מלהיב ומתסכל, גדוש אך מתגמל

"האירי". אל פאצ'ינו, רוברט דה נירו.

"האירי" של מרטין סקורסזה הוא סרט מלהיב ומתסכל, מרתק ומשעמם, מהיר ואיטי, ארוך וארוך. יש בו גודש רב, לפעמים רב מדי, ועם זאת, למי שיתן לו סיכוי מצפה תגמול גדול.

ראשית, שניים מגדולי השחקנים של שנות השבעים נותנים בסרט הזה תפקידים מעולים. שנים רבות עברו מאז שהם החלו לבלבל בין משחק למניירות. מי זכר שאל פאצ'ינו יודע לשחק ככה? מי זכר שהוא יודע מצד אחד להיות עוצמתי ומצד שני להיות פגיע? מי זכר שהוא יכול לחשמל את המסך? אני זכרתי. לכן השנים האחרונות היו כל כך מתסכלות. מי זכר שרוברט דה נירו הוא אחד מגדולי השחקנים אי פעם? מי זכר שהחיוך והמבט שלו יכולים להעביר כל כך הרבה? מי זכר שהוא יכול להיות כל כך רגיש ועדין? אני זכרתי. דה נירו באמת היה גדול השחקנים של דורו ואבדה גדולה לקולנוע. והנה, לפתע, שניהם מציגים תצוגת משחק מפעימה. זה לא פחות ממרגש.

מבלי לגרוע בכתוב למעלה, מתעלה עליהם ג'ו פשי שכל דקת מסך שלו היא זהב. אמנם הבטיחו גם את הארווי קייטל, אך זה יושב ליד שולחן בכמה סצינות קטנות ולא מהווה חלק משמעותי מאנסמבל השחקנים. הסרט מכיל פרצופים רבים שתכירו מסדרות וסרטים שונים, אבל אף אחד לא מצליח לעמוד אל מול שלושת כוכבי הסרט.

"האירי". רוברט דה נירו, ג'ו פשי.

הסרט מספר את סיפורו של פרנק שירן, המכונה האירי (דה נירו). פגישה מקרית עם ראסל בופלינו (פשי) גורמת לו להיכנס לעסקי העולם התחתון. בופלינו מסדר לו לעזור למנהיג האיגודים החזק ג'ימי הופה (פאצ'ינו) ומשם נרקמת בין השניים חברות חזקה.

הכימיה המדהימה בין השחקנים המופלאים האלה היא שמרוממת את התסריט השגרתי למדי של הסרט. אמנם הוא מספר לנו מה קרה לג'ימי הופה, אירוע שבמשך שנים רבות נשאר כתעלומה, אך אלו מערכות היחסים בין שלושת האנשים האלה שבאמת מהוות את ליבו של הסרט, כשכל השאר הוא פשוט רקע.

התחושה היא שסקורסזה, שאוהב כל כך את ז'אנר סרטי המאפיה (ושתרם תרומה חשובה עם סרטו "החברה הטובים" שגם בו כיכבו דה נירו ופשי), מבצע מעין סיכום של כל מה שהיה עד כה. זה גורם לסרט להרגיש לפעמים כמו קלישאה, אך מצד שני גם משעשע לפרקים, כאשר שומעים פתאום ברקע מנגינה שמבוצעת בצורה שמזכירה את מנגינת "הסנדק 2", שהוא כנראה סרט המאפיה האולטימטיבי ושבו כיכבו פאצ'ינו ודה נירו. התחושה היא שסקורסזה נהנה מאוד מהעשייה ומהמשחק בז'אנר וזה עובר אל הצופים.

אבל יש גם בעיות בסרט. ראשית – הקצב שלו לא אחיד. לפרקים הוא משעמם ואיטי, לפרקים הוא מרתק ומופתי. מכיון שהוא ארוך מאוד – 3 וחצי שעות – הוא דורש מהצופה ריכוז. למרות הבעיה בקצב, יש בו גם משהו שמתאים לסרט והופך אותו ליחודי מאוד. כפי שחייהם של האנשים האלה לעיתים משעממים ולעיתים סוערים, כך גם התנהלות הסרט.

"האירי". רוברט דה נירו.

הבעיה הגדולה ביותר שלי עם הסרט יכולה להיחשב בעיני אחרים כיתרון משמעותי וחידוש טכנולוגי מהפכני. בעזרת מחשב הפך סקורסזה את השחקנים שלו לצעירים יותר. זה כבר נעשה בסרטים בעבר, אך לא באופן כל כך מאסיבי. ברוב הסרט מופיעים השחקנים כשמחשב ריטש את גילם. זה לא עובד. זה מפריע מאוד. אחרי כשעה הצלחתי לקבל את זה, אבל לא ממש להשלים עם זה וזה כל הזמן עמד שם ביני לבין הסרט.

לסיום מילה אחת על נטפליקס, שהפיקה את הסרט הזה. זהו הסרט היקר ביותר שנטפליקס הפיקו עד היום, כשמעריכים שעלותו היתה 150 מליון דולר. זהו סרט של שלוש וחצי שעות שעולה לזמן קצר בלבד לקולנוע (בארץ עולה שבוע לפני נטפליקס). במאבקם להיות זכאים למועמדויות לאוסקר הם מחויבים שהסרט יוקרן בקולנוע, ומי אם לא סקורסזה ראוי שסרטו יהיה נוכח בבתי הקולנוע. אבל במהלך הצפייה חשבתי שלמעשה הסרט מוכיח שהקולנוע והטלוויזיה קרובים כל כך שקשה מאוד כבר להבדיל בינהם. חשבתי לעצמי שאין סיבה שהסרט הזה, בעריכה מעט שונה, לא היה מוקרן בנטפליקס כסדרה בת 4 פרקים. לדעתי זה לא היה פוגם בו בכלל. החוויה היתה שונה כמובן, ועם זאת אני לא חושב שהיא היתה טובה פחות. הבעיה היא שכסרט של שלוש וחצי שעות, כפי שהוא ערוך כעת, הצפייה בבית תהיה קשה יותר ויש סיכון שהסרט יאבד אנשים לפני שהוא יתחיל לתפוס אותם.