"עיר יתומה" – ביקורת: משחק איכותי בקצב עלילה איטי

"עיר יתומה". אדוארד נורטון.

"עיר יתומה" הוא דרמת פשע בסגנון פילם נואר שעוסקת בתעלומה מורכבת ומסואבת אותה מנסה לפתור עוזר בחברה לבילוש פרטי הסובל מתסמונת טורט בשנות ה-50 בניו יורק. העלילה נוגעת בנושאים של מתח בין-גזעי, פערים חברתיים-כלכליים ושחיתות פוליטית (יחסי הון-שלטון בפרט) – נושאים טעונים בפוליטיקה האמריקאית העכשווית (גם הישראלית, בעצם). למרות הבסיס המבטיח של הסרט, הוא לא ממש תופס ומרגיש ארוך יותר מאורכו הארוך ממילא (כמעט שעתיים וחצי), אך ניתן להנות מהליהוק המוצלח שלו והמשחק האיכותי.

זהו סרטו השני בלבד כבמאי של אדוארד נורטון, כשהראשון היה הדרמה הקומית "לשמור אמונים" (2000). הפעם הוא הוסיף כובע רביעי על השילוש המסוכן במאי-מפיק-שחקן ראשי ולקח על עצמו גם את מלאכת העיבוד לתסריט של הספר עליו מבוסס הסרט.

זהו לא העיבוד הראשון ליצירה של הסופר ג'ונת'ן לת'ם, בנוסף למספר סרטים קצרים שהופקו על פי יצירותיו, סרט באורך מלא נמצא בתהליך הפקה מתקדם. נורטון דאג שהסרט יתחיל בקצב הולם שמכניס את הצופים עמוק לתוך העלילה, אך ככל שהוא מתקדם, הוא מרגיש שהוא מאט את הקצב עד שהופך ליצירה שמעבירה בעיקר אווירה כללית ובקושי מגלגלת את הסיפור קדימה.

ליונל אסרוג (אדוארד נורטון, "מועדון קרב") עובד עבור פרנק מינה (ברוס ויליס, סרטי "מת לחיות"), בלש פרטי בעל חברה של ארבעה עובדים, שלצד שירותי בילוש נותנת גם שירותי הסעה. תסמונת הטורט ממנה סובל מקשה עליו לנהל חיים רגילים ויציבים, והעבודה נותנת לו ייעוד בחיים. כשאחת מהעבודות בהם הוא עוזר לפרנק מסתבכת, ליונל לוקח על עצמו את המשימה לחשוף את האמת שלכאורה מסתתרת לה קצת מתחת לפני השטח.

"עיר יתומה". אדוארד נורטון, גוגו מבתה-רו.

כחלק מהמסורת של סרטי בלשות, לא הכל כפי שהוא נראה, ומשיכת חוט אחד, כפי שליונל עושה באופן כפייתי, פורמת איתה עוד הרבה חוטים. וכך מתגלגלת לתמונה לורה (גוגו מבת'ה-רו, "מיס סלואן", "תכנית הבוקר") שעובדת עבור גבי הורוביץ (צ'רי ג'ונס, "המסיבה", "24") למניעת הריסת שכונות חלשות עבור בנייה חדשה.

בחברת הבילוש/הסעה עובדים ביחד עם ליונל שלושה חברי ילדות שלו, שהדימיון באיפיון של כל אחד מהם מקרי בהחלט, כמעט כאילו לא גדלו יחד. למרות הקרבה הנסיבתית של הארבעה, ליונל נותר לבד במערכה לדחוף למציאת האחראיים לתסבוכת של פרנק. נקודת החולשה החברתית של ליונל, היא גם החוזקה שלו, בה אנשים מרגישים בנוח יותר לדבר איתו על נושאים עליהם הם לא אמורים לדבר. ובנוסף, הכפייתיות שלו לפרטים הקטנים עוזרת לו לחבר רמזים אחד לשני. התחושה שמלווה את הסרט, ואי אפשר להתעלם ממנה, היא חינוך הצופים – בין אם זה בקבלת השונה ובין אם זה פוליטי-חברתי-כלכלי.

"עיר יתומה". ווילם דפו, אדוארד נורטון.

נראה שלא סתם נורטון בנה לעצמו את התפקיד הזה במשך שנים (רכש את הזכויות על עיבוד הספר לסרט בסוף שנות ה-90), הוא עושה עבודת משחק מצוינת שתפורה לו בדיוק למידותיו. גוגו מבת'ה-רו מצליחה לרגש, כתמיד. היא מעבירה תחושת אמינות רבה באופן שבו היא מגלמת דמויות חזקות. אלק בולדווין ("רוק 30") ווילם דפו ("ספיידרמן") משחקים את הדמויות הכמעט קבועות שלהם, בעל השררה והמוזר בהתאמה, והם עושים זאת במקצועיות.

המוזיקה בסרט משובחת והולמת. תום יורק (בין השאר, סולן להקת "רדיוהד") תרם שימוש באחד משיריו, וניתן לשמוע אותו לא מעט במהלך הסרט. מעבר לכך, הסרט גדוש בג'אז נעים ואף משתמשים בו ככלי לקידום העלילה. דניאל פמברטון ("ספיידמן: מימד העכביש", "אושן 8") היה אחראי על המוזיקה בשאר הסרט והעבודה ראויה לציון. השחזור ההיסטורי מעולה ומשתלב נהדר בעלילה, מה שלא ניתן לומר על צורת התבטאות הדמויות, אבל לפחות היא גם לא צורמת.

"עיר יתומה". אדוארד נורטון, אלק בולדווין.

חבל שלפרויקטים שניכר שקרובים ללבם של יוצרים באופן מיוחד יש נטייה ליפול לקלישאות וקשה לצפות בהם עד הסוף. חבל שהם לא משכילים להסתכל על התמונה הכוללת בעיניים רעננות ולערוך אותם כמו שצריך, במקום להשאיר סרטים ארוכים שלא שומרים על המתח שלהם ושעיקר תפקידם להלהיב אחרים ביכולות המשחק שלהם.

דירוג:

עיר יתומה (ארה"ב, 2019)
בימוי: אדוארד נורטון | תסריט: אדוארד נורטון, ג'ונתן להם | משחק: אדוארד נורטון, ברוס וויליס, ווילם דפו, איתן סופלי, לסלי מאן, גוגו מבתה-רו | מוסיקה מקורית: דניאל פמברטון | צילום: דיק פופ
הפצה: טוליפ אנטרטיימנט, החל מה-21.11.2019 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: