איפה: נטפליקס
המלצת tvbee: ארוך, אבל שווה את זה

לא חסרו סיבות לחשוש מ"האירי". על הסף היו 210 סיבות, כמניין דקותיו של אפוס הפשע החדש מאת מרטין סקורסזה (בוודאי בהינתן שזאת הפקה של נטפליקס, שכתבתי בעבר על נזקי מדיניות האי-ההתערבות שלה ביצירות של במאים שהיא חפצה ביקרם); היה מקום לדאגה גם מההצערה הדיגיטלית שנגזרה על כוכבי הסרט, בראשם רוברט דה נירו, ג'ו פשי ואל פצ'ינו, שהרי לאנטי-אייג'ינג הממוחשב הזה יש פוטנציאל תמידי לצאת איפשהו בין מציק לקריפי; וברקע ריחפה רוחו של "החבר'ה הטובים", סרט שסקורסזה ניסה להתעלות עליו פעמיים בעבר (סיפורית ב"קזינו", סגנונית ב"הזאב מוול סטריט") ופעמיים עורר געגועים ליצירת המופת של עצמו. למרות ואחרי כל זה, במובנים שחלקם עלו בדעתי רק לאחר שהאורות עלו באולם, "האירי" הוא סרט ענק. פשוט ענק.

קשה לתקצר את "האירי", ולא רק מפאת אורכו אלא גם מחשש ספוילרים ו/או התפזרות לכל עבר, אבל את השלד העלילתי קל להגדיר: זה סיפורו האמיתי* (חכו שנייה, עוד אבאר את הכוכבית הזאת) של פרנק שירן (דה נירו), נהג משאית שמצא את עצמו מעורבב עם ראש משפחת הפשע ראסל בופאלינו (פשי) ומשם התגלגל לעמדת איש סודו של ג'ימי הופה (פצ'ינו), נשיא איגוד נהגי המשאיות ומי שהיה אחד האנשים החזקים בפוליטיקה האמריקאית לפני שנעלם באורח מסתורי. סקורסזה מלווה את שירן לא רק לאורך עשורים אלא גם לרוחב חייו, ובנקוף תת-העלילות ודקות המסך מציג שני קונפליקטים שמגדירים אותו: הנאמנות הכפולה למאפיונר ולפוליטיקאי, ותג המחיר שגובה אורח חייו ממשפחתו, אם כי לאו דווקא במובנים הצפויים או המתבקשים.

חלק ניכר מהחששות המוקדמים מתפוגגים מיד בתחילת הסרט. האורך? הוא מתקזז עם הקצב הנפלא שמעניקה לסרט העורכת הקבועה של סקורסזה, תלמה סקונמייקר. הפייס-ליפט הדיגיטלי? הוא מזכיר את העבודה על סמואל ג'קסון ב"קפטן מארוול", לא בלתי-מורגש אבל בפירוש בלתי מציק. בד בבד צפות חוזקות שחלקן הפתיע אותי מאוד, כמו הופעה פשוט מושלמת של דה נירו, שנים (שלא לומר עשורים) לאחר שהח"מ התייאש ממנו לגמרי, ומקצתן לא צריכות להפתיע איש, כמו תסריט פנומנלי של סטיבן זאיליאן, מי שכתב בעבר פיסות נהדרות של קולנוע כמו "רשימת שינדלר" ו"מאניבול" (ובסדר, גם אכל את הראש ב"משימה בלתי אפשרית" הראשון והתקשקש עם סקורסזה ב"כנופיות ניו יורק", אבל עדיין). אלא שהערך המוסף האמיתי של "האירי" נחשף במלואו רק ברבע האחרון שלו, כשכל הכבלאז' העלילתי והמבני מתחבר לשקעים – ואז אין מנוס מלהכיר בכך שמדובר בפסגה של ממש בפילמוגרפיה של אחד מגדולי הבמאים שהיו וישנם.

העניין הוא שתמיד קיבלנו את סקורסזה באחד משני מיטבים: או שהוא היה גדול במאי הגנגסטרים ("רחובות זועמים", "החבר'ה הטובים"), או שהוא היה גדול החוקרים של הנפש האלימה ("נהג  מונית", "השור הזועם", במובנים מסוימים גם "מלך הקומדיה"). אבל אפילו בשיאו הוא מעולם לא עשה גם וגם, וזה בדיוק מה שגרם לי לחשוב ללא הרף על "האירי" ב-48 השעות שעברו מאז הצפייה ועד לכתיבה.

בסופו של דבר, הסרט הזה משתייך למחלקת חקר דמות, תת-סעיף חקר דמות טראגית. זה מתנקז לכדי קו עלילה שולי לכאורה, אבל כזה שכל שניית מסך שלו שווה זהב והוא גם ניחן במשקל סגולי בהתאם. אני לא רוצה לייצר כאן דגש מוגזם איפה שסקורסזה בעצמו נמנע מזה בחוכמתו, אז אסתפק בהתווית כיוון: שימו לב לסצנות בהשתתפות אנה פקווין, ובעיקר לשורה וחצי היחידות שזיליאן הניח בפיה של דמותה.

יצא לי להגיד ולכתוב בעבר ש"החבר'ה הטובים" הוא התזקיק המושלם של כל מה שהקולנוע יודע ויכול לעשות. "האירי" אינו מושלם כמוהו ובוודאי אינו מהודק כמוהו - סקונמייקר הייתה צריכה להכריח את סקורסזה להשאיר לפחות 30 דקות על הרצפה - אבל הוא גם הולך למקום שאף סרט גנגסטרים של סקורסזה לא היה בו בעבר, ועושה את זה חכם ומרגש, קולע ונוגע, עם כל החוכמה וכל הצער שאיש בן 77 יכול לצקת לתוך תמה אלימה שבעבר היו שהאשימו אותו בהאדרתה.

המון אח"מים קולנועיים עשו כאן במלאכה לצד ותחת סקורסזה. חלקם יוצאים פשוט גדולים - פשי גונב את הסרט לאחר תשע שנים של פרישה לא מוכרזת ממשחק, הארווי קייטל נפלא בשתיים ורבע דקות מסך שהוא מקבל -אבל אחרים מתגמדים בצלם של ענקים (רודריגו פרייטו הוא צלם מצוין, אבל אף אחד לא מצוין כמו מייקל בולהאוס בכושר שבו הוא הגיע ל"החבר'ה הטובים"), או בצל של עצמם (אין מה לעשות, אלפרדו ג'יימס פצ'ינו הוא סוס שפשוט נגמר).

לצד המכשלות הפרסונליות הללו צריך לומר שלפחות שלושה פרסומים מהשנים האחרונות הוכיחו באותות ובמופתים כי הספר שעליו מבוסס הסרט - "אני שומע שאתה צובע בתים" מאת צ'רלס ברנדט - מבוסס מצדו לא על זיכרונותיו האותנטיים של פרנק שירן, אלא על שקריו והמצאותיו של הנ"ל. אבל נדמה לי שכל זה שולי לגמרי מול סרט שהוא מקרה מובהק של "כבר לא עושים אותם ככה", תת-סעיף "החזירו את הסבנטיז" (מזהיר מראש, המקומות שבהם העלילה של "האירי" משיקה לזו של "הסנדק 2" רק הופכים את הגעגועים לעזים יותר).

אני מניח ש-210 דקות באולם קולנוע, לא כולל אלוהים יודע כמה זמן פרסומות, נשמע לרובכם כמו טו מאץ'. זה בסדר גמור: "האירי" זמין לצפייה בבתי הקולנוע של רשת "לב", אבל החל ב-28.11 הוא יהיה זמין בנטפליקס, וזה ממש סבבה לצפות בו שם וסבבה גם לעשות שתיים-שלוש הפסקות מתודיות. העיקר לחזות בפלא, סרט קולנוע שמופק על ידי ענקית טלוויזיה ומשתמש בפסגת הטכנולוגיה של 2019 בעודו יוצר את האשליה שבחוץ עדיין 1975.