הסרט החדש של סקורסזה מעולה, אבל אולי עדיף לחכות לנטפליקס

בסרטו האחרון מרטין סקורסזה חוזר לסביבה החברתית שהוא מזוהה איתה יותר מכל – המגזר האיטלקי של עולם הפשע המאורגן כפי שתואר ב"רחובות זועמים", "החבר'ה הטובים" ו"קזינו". אבל הפעם הסיפור מסופר לנו על ידי אדם זקן שבוחן את חייו, או בעצם מסרב לבחון אותם, ודרך הסירוב הזה אנחנו חווים את הצער ואת האובדן שבאים עם דרך החיים שבה בחר. לראשונה יש בסביבה ילדים, ובאופן יותר ספציפי ילדות, שמתבוננות במעשי אבותיהם בזעזוע ובכאב. ולכן אף שהסרט ניחן בכל המאפיינים שהפכו את "החבר'ה הטובים" ליצירה קולנועית נערצת, כולל ההומור השחור, הטון שלו אלגי, בשימו את הפוקוס על תמות של משפחה, חברות ובגידה.

פרנק שירן, שהלך לעולמו בשנת 2003 בגיל 83, היה פעיל באיגוד נהגי המשאיות, וגם, על פי הודאתו, מחסל בשירות העולם התחתון. בוויקיפדיה כתוב שהוא היה אחד משני הלא איטלקים היחידים שהואשמו בקונספירציה של המאפיה להשתלט על איגודי העובדים, אבל אני ממליצה לכם לקרוא עליו רק אחרי שתצפו בסרט, שמבוסס על הספר הביוגרפי "שמעתי שאתה צובע בתים". כבר בהתחלה מובהר לנו ש"צביעת בתים" משמעותה הדם שניתז על הקירות בעת רצח, ומכאן והלאה הדיאלוגים כולם מקודדים באופן ציורי – אפשר רק לדמיין למה שירן מתכוון כשהוא אומר שהוא גם עושה את עבודות הנגרות בעצמו.

התסריטאי סטיבן זליאן ("רשימת שינדלר", "כנופיות ניו יורק") כתב רצף של חילופי דברים שהם תאווה לאוזניים, והשחקנים נענים להם במיומנות של מקצוענים ותיקים. חיתוך הדיבור והקצב מדויקים להפליא, וסקורסזה מנצח על הכל בווירטואוזיות נינוחה של רב אמן. הוא קיבץ לפגישת מחזור את כל שחקניו מהעידן שלפני דיקפריו – רוברט דה נירו, ג'ו פשי, הארווי קייטל – וצירף אליהם אנשים שאיתם עבד בטלוויזיה – סטיבן גרהם, ג'ק יוסטון ובובי קנבלה מ"אימפריית הפשע" וריי רומנו מ"ויניל". אפילו דון ריקלס המנוח מ"קזינו" נמצא כאן (הוא מגולם על ידי ג'ים נורטון). היחיד שהיה חסר בתמונה עד כה הוא אל פאצ'ינו, שעל אף ניסיונו המפואר בתחום המאפיה הקולנועית, מעולם לפני כן לא עבד עם סקורסזה.

פאצ'ינו מגלם את ג'ימי הופה, מי שהיה הנשיא אדיר הכוח של איגוד נהגי המשאיות ונעלם ב-1971 בלי להותיר סימן, כפי ששירן מזכיר לנו בשלב מוקדם. הופה מוצג כאן כגנגסטר שהתנגד נמרצות להשתלטות של הגנגסטרים על הארגון שלו, בעיקר משום שזה היה הארגון שלו, ופאצ'ינו מבריק בתפקיד האיש הכוחני חובב הגלידה. סצנת הפגישה המתוחה בינו לבין סגן נשיא האיגוד (ומאפיונר מוצהר) טוני פרו (גרהם), שמגיע באיחור ובמכנסיים קצרים, היא יצירת מופת קטנה בפני עצמה, שמעלה הדים לסצנת "למה אתה מתכוון אני מצחיק?" הבלתי נשכחת מ"החבר'ה הטובים".

שירן, על פי עדותו שלו, הפך ליד ימינו ולידידו הקרוב של הופה, ומשפחותיהם הירבו לבלות יחדיו. הסרט, שבשעתיים הראשונות נראה כמו רצף מבדר של מעשיות מעולמות הפשע והפוליטיקה והקשר ביניהם, מתגבש בהדרגה סביב היחסים בין השניים, שהם הלב הדרמתי שלו, והם שבסופו של דבר הופכים אותו לעמוק יותר, אנושי ונוגע ללב יותר מהסרטים הקודמים.

בחירתו של סקורסזה לעבוד עם השחקנים הנ"ל יצרה קושי מיוחד עבור ההפקה בשל גילם המתקדם. חלק ניכר מהתקציב הגדול, שרק נטפליקס הייתה מוכנה לספק, הושקע בהצערתם של השחקנים באמצעים דיגיטליים. פאצ'ינו בן ה-78, למשל, מגלם את הופה מגיל 49 עד 62. האקספרימנט הזה – שתרם לכישלונו של "איש מזל תאומים" עם וויל סמית – מצליח כאן רוב הזמן, וכמעט שאינו פוגם בשלמות של הדמויות. במקרה של דה נירו מדובר גם בעיניים כחולות שנועדו לשוות לו מראה אחר, כאירי שבחבורה. אף שהאפקט משכנע, עבורי הוא יצר צרימה מסוימת. אבל דה נירו, שמספק כאן הופעה מאופקת כמי שמנסה לפשר בין האגואים האגרסיביים של הסובבים אותו, כל כך טוב שהוא מתגבר על המכשלה. ופשי, שלפני כמה שנים הודיע על פרישה ממשחק, פשוט אדיר כמאפיונר שפרס חסותו על שירן. צפו לשלל מועמדויות לאוסקר, בהם לצלם רודריגו פרייטו ולעורכת הקבועה של סקורסזה, תלמה סקונמייקר (כבר יש לה שלושה), שאחראית על הזרימה ועל הקצב של הסרט שמותאמים לגיבוריו הפחות צעירים.

אורכו של "האירי" – שלוש וחצי שעות – מוצדק בהחלט (היה רק סיקוונס עמום אחד שהייתי מוותרת עליו), ועם זאת מעניק יתרון מסוים לצפייה בבית, כשיגיע לנטפליקס ב-27.11. אבל אם חשקה נפשכם להישאב לתוכו, נצלו את ההזדמנות לצפות בו בקולנוע, בתקווה שהקהל שסביבכם לא יפריע לכם לחוות אותו כראוי, כפי שלצערי קרה בהקרנה שבה ראיתי אותו.

ציון: 4.5/5
סרט על: מחסל של המאפיה מעלה זיכרונות
ללכת? איזו שאלה? סקורסזה במיטבו

The Irishman בימוי: מרטין סקורסזה. עם רוברט דה נירו, אל פאצ'ינו, ג'ו פשי, ריי רומנו, סטיבן גרהם, אנה פקווין. ארה"ב 2019, 209 דק'