שילוב של סצנות מדויקות רגשית ומנייריזם סגנוני מאפיין את סרטו החדש של נוח באומבך, "סיפור נישואים" (Marriage Story), שעלה בסוף השבוע בבתי הקולנוע וישודר החל מ-6 בדצמבר בנטפליקס. הדבר בא לידי ביטוי, קודם כל, באורכה הלא מבוטל של היצירה (136 דקות), ובתחושה המעט לא נעימה שהבמאי-תסריטאי נוטל את הסיטואציה השגורה, למרבה הצער, ואינו מצליח להעמיד אותה בתוך הקשר ייחודי דיו. במילים אחרות: "סיפור נישואים" הוא עוד סיפור גירושים.
"סיפור נישואים" - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
סרטיו של באומבך מבוססים, לא פעם, על היבטים אוטוביוגרפיים. סרטו היפה "חיים בין השורות" (2005) עקב אחר תהליך פרידתם של זוג הורים מבעד לפרספקטיבה של שני ילדיהם, וההשראה לו הייתה סיפור גירושיהם של הוריו. "סיפור נישואים" אף הוא נשען בחופשיות על גירושיו של באומבך מהשחקנית ג'ניפר ג'ייסון לי בשנת 2013 (לשניים יש בן משותף). לזכותו של באומבך ייאמר, שהוא לא מציג את האישה והאם בסרט באופן חד-צדדי מבחינה רגשית, ושבתור רפלקסיה-עצמית דמותו שלו כאן, במאי תיאטרון מרוכז-מדי בעצמו, אינה מעוצבת אך ורק כקורבן מיוסר.
עלילת "סיפור נישואים" מעמידה במרכז במאי ומייסד של להקת תיאטרון שוליים ניו-יורקית, צ'רלי (אדם דרייבר), ורעייתו, ניקול (סקרלט ג'והנסון), שהיא גם השחקנית הראשית בהפקות הלהקה. יש קצת בעיה עם הפער שבין האופן שבו נתפסת הלהקה בעיתונות המקומית ובין הקטעים מהפקת "אלקטרה" שנראים בסרט. קצת קשה להבין, על סמך מה שאנו רואים, מדוע צ'רלי נתפס כגאון תיאטרלי. בהינתן הממד הסמי-אוטוביוגרפי של הסרט, לא נותר אלא לקוות שזו אינה אלא התייחסות אירונית של באומבך כלפי עצמו.
המונטאז' הפותח את הסרט מורכב משני מונולוגים, שכמו מבקשים לאפיין את הדמויות ומובאים בקולו ובקולה: הוא מתאר בהערצה את תכונותיה החיוביות, והיא – את שלו. המונולוגים האלה לא רק משרטטים תמונה, כמסתבר כוזבת, של אידיליה משפחתית (לשניים יש ילד אחד, הנרי בן השמונה בגילומו של אזי רוברטסון), אלא גם מעצבים את השניים כאינטלקטואלים רהוטים, שנונים ונרקיסיסטיים. בסצנה הבאה כבר יתברר שמדובר בטקסטים ששני בני הזוג, בעודם יושבים אצל מגשר לענייני פרידה, כתבו לבקשתו זה על זו אך מעולם לא הקריאו בקול, ושהדימוי המשפחתי המושלם שייך לעבר. הטכניקה התיאטרלית הזו אולי מתאימה לעולם שממנו באים השניים, אך היא תשוב ותקשה על הסרט ותקנה לו מידה לא מבוטלת של מלאכותיות.
לעוד ביקורות קולנוע:
צ'רלי וניקול מבקשים להיפרד באופן ידידותי, ללא מעורבות עורכי-דין, אך זה לא מה שקורה בפועל. ניקול טסה עם הבן ללוס-אנג'לס כדי לקדם את הקריירה הטלוויזיונית שלה שעליה ויתרה למענו, ושם היא פונה לעורכת-דין קאמפית (לורה דרן), שאופן ייצוגה את ההעצמה הנשית לוקה בפרודיה עצמית (ככל הנראה, דמותה מבוססת על זו של לורה ואסר, עורכת-דין הוליוודית לענייני גירושין שייצגה, בין היתר, את ג'ייסון לי, וזכתה לכינוי Disso queen – מלכת חיסולי הנישואים). צ'רלי נאלץ להגיע אף הוא ללוס-אנג'לס, דווקא כאשר הלהקה שלו זוכה להזדמנות ראשונה להופיע בברודווי – משום שהחוק מחייב אותו לנהל את משפט הגירושים שם, אך מנסה עדיין להימנע מהתהליך הכואב. כאשר לא נותרת לו ברירה, הוא מחליף עורך-דין אחד, קשיש נעים הליכות (אלן אלדה המצוין), באמסטף תוקפני (ריי ליוטה).
קשה לצפות ב"סיפור נישואים" מבלי להיזכר בשלל סרטים דומים, ובמיוחד בסרט המייצג של הז'אנר, "קרמר נגד קרמר" (1979), שכתב וביים רוברט בנטון, ובו מנהלים דסטין הופמן ומריל סטריפ משפט גירושים מכוער שבמרכזו סוגיית המשמורת על ילדם. "קרמר" היה גם אחד הסרטים המייצגים של תגובת-הנגד כלפי הגל הפמיניסטי של שנות ה-70, וספק אם הדימוי הכמעט-מפלצתי של האישה והאם ששבה כדי לתבוע חזקה על בנה היה תופס גם היום. מאידך, ליהוקה של ג'והנסון לתפקיד המדי-סטריאוטיפי של "הייתי הקורבן של גאוניותך, ועכשיו אני רוצה להופיע בסדרת טלוויזיה מטופשת כדי לממש את עצמי" – הופך, שוב, את הגבר לקורבן של הנסיבות. אחרי הכל, הוא רק רוצה להיפרד בטוב.
רוב הסצנות בסרט כתובות ומבוימות היטב, אך חלקן, באופן פרדוקסלי, כתובות טוב מדי. זה הופך אותן, כמו גם את האופן שבו הן מבוצעות, לתיאטרליות יתר על המידה. במיוחד אמורים הדברים בסצנה המצולמת בשוט רציף אחד וארוך, שבו פורסת ניקול את תסכולה מנישואיה. הסצנה הזו לוקה במלאכותיות, שאיכשהו מזכירה לנו שמי שנושאת את המונולוג היא, ובכן, שחקנית (בסרט ובמציאות). דברים דומים אפשר לומר על הסצנה הקומית שבה ניקול ואחותה עושות חזרות על מעמד מסירת מסמכי הגירושים לצ'רלי. התחושה היא שאנו צופים בסצנה מתוך בורלסקה תיאטרלית מאשר ברגע מכונן ואותנטי. העובדה שניקול היא נצר למשפחת שחקנים – אימה (ג'ולי הגרטי המצוינת) היא בעצמה שחקנית טלוויזיה בעברה – מספקת לסרט רגעים רבים מדי שבהם קשה להבחין בין העמדת פנים ורגש אמיתי.
כך זה בסצנה שבה ניקול צועקת על צ'רלי בדירתו, שבסופה הוא כורע ומתייפח למרגלותיה. ההעמדה, חילופי הרפליקות, וכמובן הרגע הבלתי נמנע שבו הגבר חובט בקיר ומותיר בו חור – כל אלה מזכירים לנו שאנו צופים בדינמיקה שבין אישה-שחקנית-נוירוטית לבעל-במאי הסנטימנטלי שלה. סקרלט ג'והנסון, אחת השחקניות הבלתי נסבלות שמסתובבות היום בעולם הסרטים האמריקני, מצליחה רק לעיתים רחוקות להפוך את דמותה של ניקול לנוגעת באמת ללב.
קל להזדהות עם צ'רלי, משום שהוא מייצג, בין היתר, את הניו-יורקיות האינטלקטואלית נוסח וודי אלן – ואמנם תובנותיו ביחס ללוס אנג'לס רוויות בתחושה של ניכור אמנותי והתנשאות. יש בו מידה של רחמים עצמיים שמוצאת את ביטויה הרפלקסיבי כאשר הוא מתחיל לשיר את Being Alive מתוך המיוזיקל Company של סטיבן זונדהיים – ואולי זה משום שלפנינו, אחרי הכל, עוד סרט על גבריות לבנה מתוסכלת. יש הרבה מה לאהוד ב"סיפור נישואים", אך התחושה היא שמדובר בהתרפקות נרקיסיסטית מצד באומבך מאשר בחשבון נפש של ממש.
