שתף קטע נבחר

לא תישארו אדישים: סקין הוא הסרט הכי נכון לתקופה

גיא נתיב צולל אל אמריקה המכוערת והגזענית בסרט שהוא כל כולו סיפור גאולה על צעיר ניאו-נאצי. זה היה יכול להיות שיעור חברה דידקטי, אבל מדובר ביצירה כנה, כואבת ורלוונטית


סיפורים על אנשים נתעבים שחזרו למוטב והפכו לטובים ומועילים לחברה נושאים, על פי רוב, אופי דידקטי. במיוחד אם הנ"ל יוצאים כנגד הקהילה האלימה והגזענית שבה גדלו, ועל אחת כמה וכמה, אם מדובר בסיפור אמיתי. אחרי הכל, אם כך זה קרה במציאות – עד כמה אפשר לבוא בטענות לסרט. "סקין" (Skin), סרטו של גיא נתיב זוכה האוסקר, משכיל להפוך את הדרמה שבמרכזו ליצירה כנה והגונה, שאינה מתכחשת להיבטיה הדידקטיים אך גם לא מתהדרת בהם.

 

בליל האוסקר האחרון הפך נתיב לישראלי השני בתולדות הפרס (אחרי משה מזרחי המנוח) שזוכה בו. הוא זכה בו בעבור סרטו העלילתי הקצר, שגם נקרא "סקין", המספר על עימות מתעצם בין צעיר שחור וגזען לבן, ונדמה כשילוב של דרמה חברתית ופרק בסדרת "אזור הדמדומים". העובדה ששני הסרטים נושאים את אותו השם מעידה על הקשר התמטי ביניהם, אך אין צורך לצפות בסרט הקצר על מנת להבין או להעריך את הסרט הארוך. הנקודה המשמעותית יותר נובעת מעצם נקודת המבט של במאי ישראלי בתופעה המדאיגה של הפשיזם הגזעני באמריקה של היום – ואולי העובדה הזו מחייבת אותנו, כצופים ישראליים, להתייחס אל הסרט במידה של רלוונטיות.

 

לעוד ביקורות קולנוע:

המכבסה

מליפיסנט: אדונית הרשע

זומבילנד 2

 

"סקין" מביא את סיפורו האמיתי של בריאן וידנר (בגילומו המרשים של ג'יימי בל), גלוח ראש שהיה שותף מרכזי בהקמתם של כמה ארגוני עליונות לבנה באמריקה. כבר בתחילת הסרט הוא פוגש את מי שתסמן בעבורו את הדרך לגאולה: אם חד-הורית לשלוש בנות (דניאל מקדונלד) שהוא מתאהב בה, ובזכותה מחליט לנטוש את דרכיו. שמו של הסרט מתייחס, בין היתר, לקעקועים הרבים שעיטרו את גופו ופניו של וידנר, ושאותם הוא הסיר בתהליך מורכב וכואב של טיפולי לייזר שארך כשנתיים. הסמליות הטמונה בכך ברורה: אלה הם ייסורי הגאולה של מי שבאופן ממשי מסיר מעליו את סימני השנאה.

 

מתוך

וידנר הפך לדמות מוכרת בעקבות המטמורפוזה הפיזית והרוחנית שחווה, וסיפורו תועד עוד בשנת 2011 בסרט הדוקומנטרי "למחוק שנאה" ששודר ברשת MSNBC. סרטו של נתיב עוקב אחר השינוי האישיותי הזה, תוך שהוא נצמד כרונולוגית לשלבים השונים בניקוי עורו של וידנר, אותם הוא מתאר בצורה גרפית למדי. תהליך הלידה-מחדש הזה כרוך גם במהלך אדיפלי של התנתקות מדמות אב פסיכוטית (ביל קאמפ) ואם דומיננטית (ורה פרמיגה), שהפכו להיות "הוריו" של וידנר עם הצטרפותו בגיל 14 אל "המשפחה" שהקימו ושמתגוררת במעין קומונה.

 

אגב כך, לזכותו של נתיב (שגם כתב את התסריט) ייאמר, שהוא לא מעצב את צמד ההורים בצורה גרוטסקית או מופרעת במיוחד נוסח כמה מסרטי המשפחה בהפרעה של שנות ה-70 דוגמת "בלאדי מאמא" של רוג'ר קורמן. הוא מציג את דמויותיהם באור אנושי שאמנם לא תובע מאיתנו הזדהות עמם, אך ודאי לא מסתפק בתיאורם כמפלצות אדם.

 

העיסוק בעור כמסמן תרבותי אינו נושא שגור בקולנוע. למעשה, בשנים האחרונות זכור בעיקר דיוויד קרוננברג ב"סימנים של כבוד" (2007) שלו, שביקש לבחון את הקודים המאפיונריים הקשורים בקעקוע. בסרטו של נתיב לא נראה תהליך ה"כתיבה" של הזהות, מעשה הקעקוע עצמו, אלא דווקא מחיקתה, ואולי בדרך זו הוא מבקש להצביע על הפיכתו של וידנר ממייצג של תופעה מסוכנת לאינדיבידואל. מכל מקום, הוא נמנע בסרטו מכל איזכור של הקשר פוליטי מסוים, ובכך הופך את סיפורו של וידנר למעשיית מוסר שהיא, אולי, מעט פשטנית אך בהחלט אפקטיבית במסריה.

 

מתוך

קל לנו להזדהות עם גלוח-ראש שאינו באמת מוצג כמאיים. ודאי כאשר הדמויות הסובבות אותו נדמות אלימות ומסוכנות הרבה יותר ממנו. הסרט מציג רגע משמעותי שמוביל את וידנר לחישוב מסלול מחדש, כאשר הוא וחבריו מציתים מרכז קהילתי מוסלמי, ומאוחר יותר מראה אותו מהסס כאשר הוא נדרש לשחוט צעיר כפות. במובן זה, "סקין" אינו סרט מאתגר מבחינה פסיכולוגית. אנו מזדהים עם מי שהוא, אחרי הכל, "הטוב" שמסתתר מתחת לסמלים הנאציים שחקוקים על גופו. לכן גם קל לנו להשתכנע מהמהלך שהוא עושה, ולקבל אותו. במיוחד כאשר הוא עצמו נרתע מהמעשים שהוא שותף להם.

 

אחד ההיבטים המעניינים בסרט קשור בדמותו של האיש שגואל את וידנר. זהו פעיל חברתי שחור (מייק קולטר), שהלוח במשרדו מעוטר בתמונותיהם של צעירים כמו וידנר שאותם הוא הצליח להעביר מחושך (מוסרי) לאור. אין בסרט דמויות שמייצגות את אמריקה הלבנה, הליברלית, ונוכחותו של גבר שחור שמצליח לשכנע את וידנר לצאת כנגד "משפחתו" מעניקה לסרט, בצד תקינות פוליטית, גם הקשר קולנועי עכשווי מאוד. עובדה, סיפור דומה, על שחור המסייע לגבר לבן להתגבר על הגזענות הטבועה בו, הביא את "הספר הירוק" עד לזכייה באוסקר השנה.

 

מתוך

אך להבדיל, "סקין" אינו משרטט פנטזיה של אחווה בין-גזעית. הוא פועל מתוך מודעות לבעיות האידיאולוגיות שנובעות מנושאו. סיפורו של וידנר הוא סיפור שהיינו רוצים שיהיו רבים כמוהו, ונתיב אינו מתיימר להביא אותו כסיפור מנחם ומחניף לצופה. מתבקש להשוות בינו ובין "אמריקה X" מ-1998, שבו גילם אדוארד נורטון דמות דומה – גלוח ראש ניאו-נאצי שהתפכח ומנסה למנוע מאחיו הצעיר ללכת בעקבותיו. מה שנתיב מראה לנו הוא שאמריקה לא באמת השתנתה ב-20 השנים שחלפו מאז.

 

הסרט לא היה עובד אלמלא הופעתו המדויקת כל כך של ג'יימי בל. וידנר בגילומו הוא לא סמל של התגברות על שנאה וגזענות אלא דמות של ממש, כזו שאינה מצוידת ברפליקות מוסרניות התובעות מאיתנו להבין את קשייה. אשר לנתיב, הרי שכבר בסרטיו הישראליים ("מבול", וכן "זרים" ו"הבן של אלוהים" שאותם ביים יחד עם ארז תדמור) הוא הוכיח מיומנות מקצועית רבה. אבל בסרט הזה הוא מתגלה כמי שמסוגל לצקת נשמה לסיפור שמציב, כאמור, מהמורות רגשיות. "סקין" הארוך הוא מבחינה זו היפוכו של הסרט הקצר בעל אותו שם. הסרט ההוא הציע פנטזיה של נקמה, ואילו זה – אמפטיה וגאולה.

 

 

 

 

 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים