"ספיידרמן: רחוק מהבית. כי גם למארוול יש נפילות מתח". זאת מן הסתם לא סיסמת המכירות הרשמית של הספיידרמן החדש, אבל אף אחד לא צריך להיות מופתע מהאנטי-קליימקסיות שמאפיינת אותו. אחרי הקתרזיס של "הנוקמים: סוף המשחק" זה היה לא רק צפוי אלא כמעט רצוי; כפי שרוב סרטי היקום הקולנועי של מארוול מצטיינים בהקפדה על מבנה של הרפיות ומתחים, כך פרויקט-העל כולו יודע מתי לרוץ פול גז ומתי לנוח. מהבחינה הזו אין לי טענות: סרטו של ג'ון וואטס הוא לא סיפור האהבה אלא הריבאונד, לא המנה העיקרית אלא הרגע הזה שהמלצר שואל אם הכל בסדר, ובאמת שהכל בסדר. כלומר, חוץ מזה שלמסעדה קוראים "מארוול" ויש לנו ציפיות מאוד ספציפיות מהשף.
הסרט נפתח בסצנה קצרצרה שבה אנחנו מכירים את גיבור-העל שיזכה לכינוי "מיסטריו" (ג'ייק ג'ילנהול) ומתוודעים למאבקו ב- Elementals או "יסודנים" (אלליי, איך שזה נשמע בעברית), ישויות אדירות שמורכבות מאדמה, אוויר, אש ורוח. קאט ללוגו המדפדף הזה של מארוול, סצנה מצחיקה אחת שממקמת אותנו זמן קצר לאחר אירועי "סוף המשחק", והנה אנחנו עם פיטר פארקר/ספיידרמן (טום הולנד) שמתכונן לחופשת הקיץ, קרי טיסה לאירופה עם כיתת המגה-חנונים שלו. לקראת המסע יש לו תכנית מפורטת לכיבוש לבה של אם.ג'יי (זנדאיה) בדרך לסרט נוסף שבו השניים האלה פשוט משדרים אפס כימיה רומנטית או מינית, אבל האפי - זוכרים, ג'ון פאברו בתפקיד הסנג'ר של טוני סטארק/איירון מן? - כבר רומז שניק פיורי (סמואל ג'קסון) מצפה מספיידרמן להמשיך היכן שאיירון מן נגמר.
אלה, אם כן, הקונפליקטים שלנו: ראשית, בא לשכונה גיבור חדש, וצריך להיות טירון סרטים כדי לא לראות שיש דברים מסוימים שהוא יודע ולא מגלה; שנית, פיטר פארקר איבד את דמות האב של סטארק, וצריך להיות גדנ"עיסט קולנוע כדי לא לראות את הקסם הוא ימצא במגניטו; וחוץ מזה יש כאן הרחבה של התמה הספיידרמנית הרגילה, הפער שבין היותו של פיטר פארקר תלמיד בית ספר בן 16 מקווינס והיותו של ספיידרמן גיבור-על שאין לו זמן לשטויות כמו אהבה ראשונה.
נדמה לי שהבעיה צפה באופן טבעי מתוך הרשימה הזאת, אבל אולי מוטב שאנסח אותה בכל זאת: העלילה של "ספיידרמן: רחוק מהבית" נחלקת באופן גס בין קונפליקטים שאנחנו כבר מכירים לכאלה שאינם מעניינים במיוחד. זה לא מייצר חוויית צפייה מבאסת בשום אופן: יש די והותר בדיחות טובות, ושני קווי עלילה משניים - הרומנים המתפתחים בין האפי לדודתו של פיטר, מיי (מריסה טומיי) ובין הסייד קיק שלו נד (ג'ייקוב בטאלון) ל, יודעים מה, תגלו לבד - מצליחים לפצות במשהו על החולשה של זה העיקרי. אני מתקשה לדמיין מארווליסט שיחווה סבל במהלך 129 הדקות הללו, אבל הנה תרגיל מחשבתי ליום שאחרי: נסו להיזכר ברגע אחד מתוך "רחוק מהבית" ששווה את שם התואר "גדול", אפילו בלי אף סימן קריאה נלווה. עברו פחות מ-24 שעות מאז שעלו האורות על הקרנת העיתונאים; אני בהחלט ניסיתי; אודה ולא אשוש, לגמרי כשלתי.
נכון צמר גפן מסוכר? נכון האפקט המוזר הזה שאתה נותן ביס ומצפה להרגיש את הענן הלבן בחלל הפה אבל הוא איכשהו נמוג ונעלם? אז נדמה לי שזה הדימוי המדויק ביותר לחוויה שהיא "רחוק מהבית": שום דבר מהסרט הזה לא נשאר בפה. לצד הכלומיות המתסכלת יש גם בעיה אינהרנטית עם דמותו של מיסטריו וקו העלילה שעוסק בו; כבר אמרתי שיש בו משהו צפוי, אבל עוד לא ציינתי שיש בו גם משהו טיפשי, ולמען האמת גם משהו מתסכל. בלי להיכנס לפרטים, זה סיפור ודמות מפוספסים שמצד אחד מהדהדים את הרטוריקה של דונלד טראמפ ומצד שני לא עושים עם זה שום דבר מעניין, שכאילו מתחרים ראש בראש עם הנוכחות של טוני סטארק אבל בפועל מהווים אי-תוספת מוחלטת לקאנון של מארוול.
טוב, כבר אמרתי: זה בסדר, זה הריבאונד. אבל מה לעשות, זאת ארוחה של השף קווין פייגי. ומהאיש הזה - המפיק בעל מגע הזהב, והנחושת, והאור - אני פשוט מצפה ליותר מבסדר.