אדי מרפי נותן הופעת שיא בסרט החדש של נטפליקס

"קוראים לי דולמייט", על הקומיקאי השחור רודי ריי מור שפעל בשנות ה־70, מזכיר לנו איזה קומיקאי חד פעמי הוא אדי מרפי

אדי מרפי ב"קוראים לי דולמייט"
אדי מרפי ב"קוראים לי דולמייט"
27 באוקטובר 2019

לא היה לי מושג עד כמה אני מתגעגעת לאדי מרפי. כשהופיע על המסך בשוט הפתיחה וניסה לשכנע די.ג'יי סרבן (סנופ דוג) להשמיע תקליטים שלו, חיוך נמרח על פני, והוא נשאר שם לאורך רוב הסרט. הפעם האחרונה שנהניתי ממנו ככה הייתה כשדיבב את החמור ב"שרק" הראשון, וזה היה מזמן. הופעתו הכובשת ב"קוראים לי דולמייט", הסרט החדש שלו בנטפליקס, מניבה באזז אוסקר רציני ואני לגמרי בעד.

אבל לפני שאחזור למרפי, כמה מילות רקע על האנשים האחרים. צמד התסריטאים סקוט אלכסנדר ולארי קאראזווסקי מתמחים בכתיבת ביוגרפיות מטורללות על יוצרים בעלי כשרון מפוקפק. אחרי "אד ווד", על מי שנודע כבמאי הקולנוע הגרוע ביותר מעולם, הם כתבו את "לארי פלינט: האיש והסקנדל" על מו"ל של מגזין פורנו, "איש על הירח" על הקומיקאי אנדי קאופמן, ו"עיניים גדולות" על הציירת מרגרט קין. כל הסרטים האלה הביטו על גיבוריהם במבט מבודח אך מלא אהדה לשאיפותיהם, והציעו תפקידים נהדרים לשחקנים שגילמו אותם.

סנופ דוג ב"קוראים לי דולמייט"
סנופ דוג ב"קוראים לי דולמייט"

המחווה הנוכחית שלהם מוקדשת לקומיקאי השחור רודי ריי מור, שבשנות ה־70 הפיק וכיכב בסדרת סרטי בלקספלויטיישן (סרטי אקשן וסקס בכיכוב אפרו־אמריקאים) שזכו להצלחה מפתיעה. מור היה בן 48 ועם כרס כשהפיק את סרטו הראשון, ואף אחד חוץ ממנו לא האמין שמישהו ירצה לראותו עושה תנועות של קונג פו, בכאילו, ושוכב עם נשים לבנות. אז הוא מימן את הפקת הסרט בכסף שהרוויח מהתקליטים שלו – שגם אותם היה צריך להקליט לבד כי בהתחלה אף אחד לא רצה להמר עליו.

"קוראים לי דולמייט" מוצא את ריי עובד בחנות תקליטים בלוס אנג'לס ומופיע על הבמה בערבים. הקהל לא מגיב עד שהוא מאמץ לעצמו דמות של סרסור שמספר סיפורים גסים בחרוזים. כשהוא מחליט לעשות סרט, הוא מגייס מחזאי עם כוונות רציניות (קיגן־מייקל קיי) שמביא איתו סטודנטים מהחוג לקולנוע ב־UCLA. הוא גם משכנע את ד'ארביל מרטין, שחקן עם ניסיון מסוים (הוא גילם את נער המעלית ב"תינוקה של רוזמרי") לביים את הסרט. את מרטין והאגו המנופח שלו מגלם ווסלי סנייפס בהופעה קומית מודגשת, שעשויה לסדר גם לו מועמדות לאוסקר.

בתארו את ההפקה של סרט שנוצר על ידי אנשים שלא ממש יודעים מה הם עושים, "קוראים לי דולמייט" דומה ל"חי בסרט" של ג'יימס פרנקו. אבל בעוד הסרט על הפקת "החדר" צחק על גיבוריו, הסרט הנוכחי צוחק איתם. כי מור, כך מתברר, יודע בדיוק מה הוא עושה. "כולם יודעים שכש'האחים' הולכים לקולנוע הם רוצים לראות מכוניות מתרסקות, פיצוצים וציצים", הוא אומר. וכשהוא קורא בעיתון ביקורת שלילית – "'דולמייט' לא מתאים לכלב עיוור. הוא מחוספס, גס, חצוף וולגרי" – הוא מרוצה, כי זה מה שכיוון אליו. הוא רק עשה את זה עם הומור. וגם הסרט שמוקדש לעשיית הסרט עשוי בהומור, ועם הרבה רוח טובה.

כמו הכותבים, הבמאי קרייג ברואר ("Hustle & Flow") הוא גבר לבן, ומה שחסר בסרט זה קונטקסט – העמקה לעולם של הבלקספלויטיישן וניסיון רציני להבין את האימפקט שלו על הקהל השחור בשנות ה־70. אולי זה נובע מחשש להפוך לדידקטי. הבעת התודה של שחקנית שמנה (ד'אבין ג'וי רנדולף) שאומרת לריד: "אף פעם לא ראיתי מישהי שנראית כמוני על המסך הגדול… אני אישה אמיתית ואני מאוד מעריכה מה שעשית בשבילי", נשמעת הצהרתית ומאומצת מדי – כמו נאום עכשווי על בימת האוסקר. שאר הסרט נמנע מהפלגות כאלה, ועם היותו מבדר מאוד, הוא פחות מהותי ובועט מכפי שיכול היה להיות.

אבל ההופעה של אדי מרפי זה משהו שצריך לראות. לא רק בגלל שהוא מזכיר לנו איזה קומיקאי חד פעמי הוא, אלא גם כי הוא מתחבר לנחישות ולהומניות של הדמות. כשהוא הוגה עוד רעיון מטופש העיניים שלו מתרחבות ובורקות מחדוות הגילוי, והוא סוחף אותנו איתו.

ציון: 4/5
סרט על: קומיקאי שחור בשנות ה־70 מחליט להרים סרט קונג פו
לצפות? כן. אדי מרפי חוזר לשיא

Dolemite is My Name בימוי: קרייג ברואר. עם אדי מרפי, ווסלי סנייפס, קיגן-מייקל קיי, קודי סמית-מקפי, כריס רוק. ארה"ב 2019, 117 דק'