סקירות פסטיבל חיפה: המזכרת, ילד דבש, סיברג ועוד

המזכרת

מבקר: מתי לנג

"המזכרת", סרטה החדש והמדובר מאוד של ג'ואנה הוג, עוסק בסטודנטית לקולנוע בשנות ה-80 בשם ג'ולי (דמות שמבוססת על הוג בצעירותה) שנכנסת למערכת יחסים עם אדם מורכב ומסתורי בשם אנתוני. ככל שהסרט מתקדם, יחסים אלו נהיים יותר ויותר הרסניים, בעיקר בגלל ההתמכרות הקשה של אנתוני להרואין. זהו סרט פיוטי ויפהפה, שעיקר כוחו טמון בעיסוקו בחבוי ובמרומז.

ראשית, הסרט מצולם בפילם, מה שמבחינתי תמיד נמנה כיתרון. בנוסף, הוג בוחרת כמעט לא להזיז את מצלמתה ולא לערוך לעיתים קרובות, כך שכל תנועה או חיתוך הם בעלי משמעות. לעיתים הוג מספרת דברים שלמים בשוט אחד. שפה קולנועית מינימליסטית כזו יוצרת חווית צפייה מאתגרת ומיוחדת אך גם מרגשת בעדינותה. פגמו היחיד של הסרט טמון בקושי של הוג להפוך את שתי הדמויות הראשיות שלה, דמויות מורכבות ומלאות סתירות, לדמויות מעוררות אמפתיה.

סיברג

מבקר: מתי לנג

"סיברג", סרטו החדש של הבמאי המוערך בנדיקט אנדרוז, עוסק בחודשים האחרונים בחייה של השחקנית ג'ין סיברג ("עד כלות הנשימה"). סיברג הייתה תומכת נלהבת של הפנתרים שחורים, ולפיכך סומנה כמטרה לרדיפה על ידי ה-FBI. הסרט מציג את ההתדרדרות הנפשית של סיברג ואת הפרנויה שהחלה לפתח, וכן מציג את האירועים הללו מנקודת המבט של ה-FBI, וביניהם סוכן סימפתי אחד שמנסה ליצור קשר עם השחקנית האומללה. בסרט מככבת קריסטן סטיוארט כסיברג, ולדעתי היא מביאה כאן הופעה חד-פעמית שאף עלולה לזכות אותה במועמדות לאוסקר. סטיוארט מצליחה לתפוס את דמותה הפגועה והשברירית של סיברג ובאותו זמן לעורר המון אמפתיה מצד הצופים. הבעיה היחידה עם הופעתה, היא שסטיוארט לא דומה כלל לג'ין סיברג.

הצפייה בסרט מספקת מעל ומעבר למה שניתן לצפות ממותחן פוליטי הוליוודי. כל הדמויות עמוקות ומעניינות, הסיפור בנוי היטב, ואין שום ירידה לקלישאות, אקשן רדוד, או סצנות משבר היסטריות. ראוי גם לשבח את המוזיקה הנפלאה של ג'ד קורזל, שמוסיפה המון לעוצמה הרגשית ולמתח שנוצר. "סיברג" הוא מותחן פוליטי ששווה לראות. לאלו שמחבבים את השחקנית הצרפתייה הנפלאה הצפייה מומלצת במיוחד.

[*]

ארץ נוח

מבקר: מתן יניב

עומר עומד בפני קונפליקט כאשר אביו מבקש להיקבר לצד עץ שנטע בילדותו, למרות התנגדותם הנחרצת של תושבי הכפר המחשיבים את העץ לקדוש. "ארץ נוח" הוא סרט טורקי שמרגיש דרמטי לא פחות מהסדרות הטורקיות. אם חשבתם שהעלילה פשוטה מדי, אז חכו לרגע בו אשתו לשעבר של הבן תיכנס לסיפור או כשהאב ובנו יתחילו לדבר על האם המנוחה שאותה נטש האב מלפני שנים רבות ולכן הבן מאשים את האב. העלילה היא פחות כוס הקפה הטורקי שלי אבל הסרט עשוי היטב. בתור סרט ביכורים, ג'נק ארטורק עושה כאן עבודה מרשימה שלא תבייש במאי אירופאי וותיק. הוא מציג בצורה אינטימית ביותר את תנאי החיים בכפר והרגעים היפים ביותר בסרט הינם הרגעים בהם עומר הולך ומכיר מחדש את הכפר שבז לו. עלי אטאי והלוק בילגינר, מגדולי השחקנים הטורקיים שפועלים כיום, מופיעים בהופעה קטנה ומרגשת.

כח טבע נטליה

מבקר: מתי לנג

סרטו התיעודי החדש של הבמאי גרי פוקס, עוסק ברקדנית המופלאה נטליה אוסיפובה, שמסעירה את עולם הריקוד בשנים האחרונות בגלל עיסוקה הבו זמני בריקוד קלאסי ועכשווי וכן בסגנון הריקוד העוצמתי שלה. בניגוד לרוב הדוקו-ביוגרפיות, פוקס לא מתעסק כאן בחוויות שעיצבו את אוסיפובה כאומנית. הוא לא מתעסק רבות בילדות שלה, לא בשורשי אהבתה לריקוד, והוא אף לא מראיין את משפחתה. הסקירה הביוגרפית מסתכמת בדקות ספורות בתחילת הסרט.

שאר הסרט מוקדש להצגת אמנית בפעולה: אנחנו זוכים לראות את אוסיפובה מתאמנת ומבצעת יצירות מחול שכוריאוגרפים ברמה בין לאומית יצרו במיוחד בשבילה. במהלך הסרט אנו לומדים על סגנון העבודה שלה ועל גישתה לריקוד, וכן בעקיפין אנחנו זוכים להכיר את אישיותה המיוחדת של אוסיפובה. "כח טבע נטליה" הוא דוקומנטרי מצוין לכל מי שמעוניינים ללמוד על תהליכי היצירה של אמנים דגולים, וכן למי שרוצה להכיר את האישיות החיננית והכה מיוחדת של נטלי אוסיפובה, הסרט כמובן מומלץ במיוחד לחובבי ריקוד.

בוניואל במבוך הצבים

מבקר: מתי לנג

סרט האנימציה של סלבדור סימו הספרדי מציג את סיפורו של הפקת הקלאסיקה "אדמה ללא לחם" בידי הבמאי האגדי לואיס בוניואל וחברו ראמון אקין. ראשית יש לציין כי הסרט יפהפה. הוא מצליח לשלב בין אנימציה שנראית כמעט ידנית ובין טכניקות ממוחשבות שמוסיפות לסרט מציאותיות. במיוחד מרשימים הסיקוונסים שמתארים את החלומות הסוריאליסטיים של בוניואל, שכזכור נחשב לבמאי הקולנוע הסוריאליסטי החשוב בהיסטוריה.

כל מטרת הסרט היא לבצע דה-מיסטיפיקציה לבוניואל ותהליך העבודה שלו, והוא עושה זאת היטב. דמותו של בוניואל מעוצבת במיומנות, כך שהוא נמצא איפשהו בין אמן מריר שמקשה על חיי הסובבים אותו, אדם שמעונה בגלל יחסיו הקשים עם אביו, ואיש פשוט שרוצה להראות את הסבל של הסובבים אותו ולתקן את העולם דרך אמנות. המוזיקה ועיצוב הסאונד בסרט מעולים, לעומתם הקצב של הסרט לעיתים אינו אחיד, וכן הדמויות מסביב לבוניואל, מאופייניות לפעמים בשטחיות. יחד עם זאת "בוניואל במבוך הצבים" הוא תענוג לכל חובבי האנימציה שמעוניינים להתחקות אחר מסעו של אמן מיוסר לבטא את עצמו.

הצלם ממומבאיי

מבקר: ערן איצקוביץ

סרטו של הבמאי-תסריטאי ריטש בטרה, יוצר הלהיט "לאנצ' בוקס", הוא דרמה רומנטית עדינה ונוגה על ראפי, צלם שמתפרנס מצילום תיירים ברחובות העיר הגדולה ביותר בהודו, שפוגש כמעט במקרה את מילוני, בחורה צעירה המגיעה ממשפחה אמידה מאוד. בלי תקשורת מילולית רבה בין השניים, הצופים אמורים להבין כי השניים מתאהבים אחד בשנייה, למרות הבדלי המעמדות והשוני הגדול ביניהם.

האיטיות שבה בטרה מזיז את הדברים גורמת לחוסר סקרנות עצום כלפי הדמויות, ורק ברגעים בודדים מאוד אכפת ממניעיהם. הוא מנסה לא להיכנע ללחצי המשפחה להתחתן, היא מסתירה את הזוגיות המתהווה ממשפחתה. המתח באוויר ולא ברור לאן זה ילך, אבל הסרט פשוט לא מצליח ליצור כלפי הדמויות המובילות בו טיפה של עניין, כך שבסופו של דבר נותר סרט שמשאיר אחריו רושם של התאמצות יתר שהייתה יכולה לחסוך לצופים כשעתיים מחייהם.

ילד דבש

מבקר: ערן איצקוביץ

מאז פרץ לעולם הקולנוע ב-2007 עם הסרט הראשון בסדרת "רובוטריקים", שיה לה באף הפך לאחד מהשחקנים המוכרים בעולם. עם ההצלחה בא הכסף והתהילה, ולה בוף קצת "התחפף". ואז, אחרי שקיבל טיפול, הוא שינה פאוזה, נרגע, התמסד, והחל להשתתף בסרטי אינדי שבאמצעותם הוא מנסה לתייג את עצמו כשחקן איכותי. הוא אפילו כתב את התסריט ל"ילד דבש", סרט המבוסס על ילדותו ושעוקב את מערכת היחסים שלו עם אביו, עבריין מין מורשע, שהשגיח עליו בשנים שלפני התהילה.

גם אם אין ב"ילד דבש" שום דבר חדש, הבמאית הישראלית עלמה הראל מביאה סרט סוחף ומרגש, שאותו מובילים לה באף בתפקיד אביו האלכוהוליסט לשעבר, נואה ג'ופ כשיה הצעיר ולוקאס הדג'ס. "ילד דבש" הוא סרט נוגע ללב שמציג לנו נקודת מבט קרובה במיוחד על חייו של כוכב הוליוודי ש"איבד את זה", וכל הגורמים המעורבים בו הביאו לכך שהוא מרגש ומצחיק ומטריד אבל בעיקר כזה שמשאיר אחריו חותם בלב.