שתף קטע נבחר

הסרט על הרב כהנא הוא דיוקן של הגזענות הישראלית אז והיום

הסרט התיעודי "הנביא כהנא" מבקש להציב מראה מול החברה הישראלית דרך הקול והפרובוקציות של הרב כהנא בעצמו, אך יש מי שיראו בו דווקא שיר הלל למייסד כך. וגם: הסרט שסוף סוף מביא לארץ את ז'אנר קומדיות-האימה. סקירה אחרונה מפסטיבל חיפה

התחרות העלילתית הישראלית של פסטיבל חיפה נועדה לחגוג את הקולנוע המקומי, להלל את יוצריו ולעודד את חברות ההפקות שלהם. אולם אם אפשר להסיק מסקנה מכלילה כלשהי לגבי תעשיית הקולנוע בארץ על סמך הבציר שהוצג בפסטיבל השנה, ברור שיש לנו בעיה, והיא נובעת משיטת קרנות הקולנוע הממסדיות. מתוך שבעת הסרטים שנכללו השנה במסגרת התחרות, שלושה הם תוצרים של הפקות עצמאיות לחלוטין, דלות תקציב ממקורות מימון פרטיים ולא מכספי ציבור. כאלה הם "אפריקה" של אורן גרנר ו"נתראה בשמחות" של מיכאל מאיר, שני סרטים קטנים וצנועים, שהם גם במקרה (או שלא) הרעננים והמרעננים ביותר שהוקרנו השנה בכרמל. ככה זה. כשאין תקציב, מוצאים פתרונות יצירתיים ומקוריים.

 

"נתראה בשמחות"

בדומה ל"אפריקה" שהוקרן מוקדם יותר השבוע בחיפה (כחודש אחרי הבכורה שלו בפסטיבל טורונטו), גם "נתראה בשמחות" מצומצם ללוקיישן אחד או שניים ולא קיבל תמיכה מהקרנות. מאיר הזכור לטובה מהדרמה הנוקבת שלו "עלטה" ב-2013 (בתמיכת קרן הקולנוע הישראלית), בחר הפעם להתפרע בלוס אנג'לס, בה הוא חי, יוצר ופוגש ישראלים שעזבו את הארץ כדי להגשים את החלום האמריקני, אבל מקפידים על עין לציון צופיה. וכך גם הדמויות בקומדיית האימה המדממת המתרחשת באחוזה מפוארת באל.איי, שבה מתכנסים כמה חברים לארוחה במוצאי שבת. מסביב לשולחן הצהרות אהבה מלאות תשוקה נחשפות כשקרים, החברויות האמיצות מתגלות כמופרכות, היצרים מתלהטים והאלימות פורצת ומקצינה. זה נשמע מזוויע ומבהיל, אבל זה כל כך מצחיק.

 

"נתראה בשמחות"(צילום: מארי אלייס רודריג)

כמו הדמויות ב"נתראה בשמחות" - איש עסקים שעשה את זה בגדול (ואשתו), איש נדל"ן שלא מצליח גם בקטן (ואשתו), עורכת דין לשעבר שהפכה לעקרת בית (ובעלה), ערס צעיר שנדבק לחבורה, וגם שחקן טוב מראה שמנסה את מזלו בהוליווד (וחברתו האפריקנית) - רוב השחקנים בהפקה האינטימית הם ישראלים שחיים בלוס אנג'לס: עידו מור, שני אטיאס, גיא אדלר, איריס בהר, ודניאל לביד. אליהם הצטרפו לירז חממי שעובדת בלונדון, אלון פדות שחי באוסטין שבטקסס ומיכאל אלוני שהוא היחיד שנשאר בישראל (השניים האחרונים כיכבו גם ב"עלטה"). החבורה הזאת, שדוברת עברית רוב הזמן, עובדת מצוין יחדיו והכימיה שלהם מניעה את העלילה מתפנית לתפנית דרך מילים שנונות וסכינים משוננות. בדרך זו המתח נפרק בחיוך, גם מול מראות הזוועה, שהיו אמורים לטלטל את מי שאינו מורגל בסרטים שכאלה.

 

ז'אנר קומדיות האימה הוא מהמשגשגים בארצות הברית כיום, והוא סוחף אחריו קהל מעריצים נלהב - לא משהו של מה בכך בתעשיית האינדי האמריקנית. גם לנו הישראלים מגיע סרט כזה, על אף שהוא עלול להיתפס כשנוי במחלוקת. מעשי האלימות והזוועות עלולים להרתיע רבים, אולם הם מזמנים גם ביקורת עצמית צינית ודוקרנית, אבל לא רצינית מדי. על התפר שבין אל.איי. לירושלים, נוצר מיקרוקוסמוס ישראלי דחוס, מלא ניגודים ובעיקר צבוע - תחת השמש של קליפורניה שמחליפה את זו של חופי הים התיכון, המקום בו קפיטליזם חילוני נמהל בריטואלים דתיים. כך למשל שופר וחמסה שמוצגים לראווה על הקיר כחפצי אמנות ביתיים, הופכים לכלי נשק מאולתרים וקטלניים וערב שהתחיל בקידוש, ייגמר בקדיש. יש שיגידו ששוב הקולנוענים שלנו מכבסים את הכביסה המלוכלכת, או במקרה זה המדממת - בחוץ. ותמיד יהיה מי שיטען שמדובר באנטישמיות. אבל היי,לא עדיף שנצבוט את עצמנו בסרט, במקומות שכואבים לנו במציאות?

 

"קולות רקע"

"קולות רקע" שנעל את התחרות הישראלית אמש (ה') הוא דווקא פרי של הפקה נתמכת קרנות, וכמו "בשורות טובות" החביב אך המפוספס, גם הוא עושה טוב על הלב. אפילו טוב מאוד. "אוצ'ין חרשו", כמו שאומרים דוברי הרוסית בקהל. דוברי הרוסית שבינינו בוודאי יחייכו, ידמעו, ויתמלאו ברגשות נוסטלגיה. אבל כולם יכולים ליהנות מהדרמה הקומית הלבבית הזאת, בכל שפה. כמעט בלי ציניות, הבמאי יבגני רומן ושותפו לכתיבת התסריט הצלם זיו ברקוביץ', חוזרים לשנות ה-90 בשיא ימי העלייה הרוסית כשברקע הדי מלחמת המפרץ ומלווים את ויקטור ורעיה פרנקל, שמהגרים ארצה בגיל 60 פלוס. במולדתם הם עבדו כמדבבים של סרטים אמריקנים לרוסית, ונהנו ממעמד של כוכבים של ממש, אולם בארץ הם אלמונים ומשלח ידם או לשונם חסר ביקוש. המפגש של השניים עם התרבות הישראלית מלאה ברגעי קסם והומור, ולעתים גם קצת מרירות ותסכול, שמערערת את הזוגיות ארוכת השנים שלהם.

 

רומן וברקוביץ' משלימים אחד את השני ככותבים וכן כבמאי וצלם. יש לסרט מראה מאוד חסכוני, והוא כמעט מסונכרן עם ההופעה הצנועה, המדודה והאפקטיבית של ולדימיר פרידמן ובעיקר מריה בלקין המצוינת. בעדינות רבה הם מדגימים את הפער שנפער בחייהם, ככה פתאום באמצע החיים. מלבד המבט הרגיש על חווית ההגירה והתנגשות התרבויות בין רוסיה הקרירה והעצורה לישראל הרותחת והפתוחה, "קולות רקע" הוא מחווה מרנינה לקולנוע. פליני, מרלון ברנדו ואחרים מקבלים אזכורים יפים, כאילו היו מכתבי אהבה בעברית וברוסית שנשלחים בדיוור ישיר מתוך ליבם של שני היוצרים.

 

"הנביא כהנא"

החיטוט של תעשיית הקולנוע בשורשי הפשיזם הישראלי, חודר עמוק יותר ביצירה נוספת, תיעודית לשם שינוי - "הנביא כהנא". יוצרי הסדרה "הנערים" והסרט "ימים נוראים" ביקשו להציב מראה מול החברה הישראלית ולחשוף את הפרונקל גדוש מוגלת השנאה. הדוקו המדובר של אילן רובין פילדס עושה את אותו הדבר, אך באופן אירוני, יהיו מי שיראו בו סרט שמהלל את הרב מאיר כהנא, שממלא את המסך בחומרי ארכיון רבים לאורך השנים. תוסיפו לכך את הראשים המדברים של ברוך מרזל, מיכאל בן ארי, ואיתמר בן גביר ותקבלו מסמך קולנועי שיענג או יקומם - הכל בעיני המתבונן. ובישראל של היום יש מתבוננים רבים שחולקים דעה דומה לזו שהפיץ כהנא בזמנו. אפשר להניח שפילדס חותר לבקר את הפילוסופיה הגזענית של מייסד כך, אך הוא עושה זאת בדרך אינפורמטיבית, מדודה ומדויקת. הוא נותן לכהנא לדבר, עם כל הפרובוקציה, הפופוליזם האלים והעיניים יוקדות השנאה. הופעתו היא בגדר אזהרה בפני עצמה.

 

"הנביא כהנא"(צילום: אילן אוסנדרייבר)

"הנביא כהנא" הוא סרט חשוב מכיוון שהוא מציף בזיכרון את המנהיג השנוי במחלוקת ואת האידיאולוגיה המפחידה שלו כפי שבאה לידי ביטוי במעשי טרור בעיר הולדתו ניו יורק ואחר כך בישראל. אבל יותר משהוא משרטט את הדיוקן של משיח השקר המקומי, הוא מגבש דיוקן של החברה הישראלית הנגועה בגזענות כפי שהיא כיום. ההשוואה, לרוע המזל, חושפת כי האנרגיות של הפשיזם, כוח משיכתו והאסטרטגיות שמקדמות אותו נמצאות פה איתנו מתחת לפני השטח וגם מעליו - בישראל, בארצות הברית, בברזיל ובאירופה.

 

כהנא היה אולי פורץ דרך בנוף המקומי, אבל הוא רק עוד מנהיג אחד מיני רבים לאורך ההיסטורים שניסו לסחוף את ההמונים מכוח הלאומניות והגזענות. כשהוא קורא למיגור הערבים, אפשר לשמוע את היטלר נואם על הפתרון הסופי. ממש כפי ששני המנהיגים יצאו נגד הדמוקרטיה, ומצד שני השתמשו בה בניסיון להשתלט על מוקדי הכוח; כפי שהם יצאו נגד האליטות והשכבות המשכילות וכיוונו את סיסמאותיהם למי שנתפסו בעיניהם כפשוטי העם; או כפי שכהנא עצמו מכנה את קהל היעד שלו באמירה גזענית שאינה מודעת לעצמה "בני עדות המזרח". שנאת האחר, שיסוי, פלגנות, גזענות ונרקסיזם לאומי הם מנועים רבי עוצמה של מנהיגים תאבי כוח, שמפנטזים על שלטון יחיד מתוקף אהבת ההמון. היטלר גלש על הגל הזה בשנות ה-30 בגרמניה, כהנא ניסה ונבלם בשנות ה-80 בישראל. התזכורת ממנו מאפשרת לנו להתבונן סביב היום ולראות חקיינים אחרים שלו במודע, או שלא.

 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: אילן אוסנדרייבר
"הנביא כהנא"
צילום: אילן אוסנדרייבר
לאתר ההטבות
מומלצים