אל תדברו על אריק

הדיון ב"מחפשים את אריק", סרטו החדש של קן לואץ', מחייב הפרדה בין הצהרותיו ופעולותיו הפומביות של "עוכר ישראל" זה לבין יצירתו הקולנועית. והאמת, צפייה בעבודתו זו תתקשה לזהות בה שמץ מהמחויבות החברתית והפוליטית העמוקה שהפכה לסימן ההיכר של קולנוען זה. אדרבא, נדמה שסרטיו האחרונים (בהם "אולי נתנשק" ו"כשהרוח נושבת" שזיכה אותו בפרס דקל הזהב ב-2006), לקו בעיקר בדידקטיות ושטחיות שהפכו אותם ללא יותר משיעורי חברה מצולמים.

סרטו החדש של הבמאי חמור הסבר מפתיע קודם כל בהיותו פנטזיה קומית. תשכחו מעוולות חברתיות ולוחמנות פוליטית. “מחפשים את אריק" הוא feel good movie מהסוג שלואץ' המחויב היה ודאי מתעב בעבר, וההשראה לו היא,

מן הסתם, הקומדיה הקלאסית "שחק אותה סאם" של וודי אלן, שבה הוא מגלם גבר חסר ביטחון הזוכה לעצות בענייני דייטים מדמותו של המפרי בוגרט הנגלית רק לעיניו.

גיבורו הוא עובד דואר ממנצ'סטר (סטיב אווטס המעולה) המשוחרר מבית החולים בו אושפז בעקבות תאונה, שב אל ביתו ואל ילדיו החורגים ומתבקש על ידי בתו מנישואיו הקודמים להשגיח על פעוטתה. הסכמתו מאלצת אותו להתמודד חזיתית עם אשתו הראשונה (סטפני בישופ) אותה הוא עזב מעט אחרי חתונתם מבלי לספק כל הסבר, ובמקביל הוא מנסה לחלץ את אחד מבניו שהסתבך עם פושע מקומי.

במצוקתו הוא פונה אל כרזת ענק של הכדורגלן האגדי אריק קנטונה, כוכבה לשעבר של קבוצת מנצ'סטר יונייטד התלוי בחדר השינה שלו, ומופתע כאשר הנ"ל מופיע יום אחד בחייו, מבלי שאף אחד אחר יבחין בו, ובאמתחתו שלל תובנות.

קנטונה ב"מחפשים את אריק". אטרקציה קלושה למדי

בנסיבות אחרות, כלומר אילולא התבטאויותיו הצבועות כנגד ישראל והבחירה הלא מכובדת שלו להתכתש פומבית עם מפיצת סרטו בישראל, אפשר היה להמליץ על הסרט החביב הזה ולסייג אותו כלא יותר מהערת שוליים בקריירה הקולנועית המפוארת של לואץ'. אבל איכשהו נדמה עתה, מבלי לנקוט עמדה, שהשאלה אם לראות או לא לראות את הסרט המינורי הזה הופכת פתאום להרבה יותר מעניין של טעם. סוגיה עקרונית של ממש.

ומה עושה כאן קנטונה?

עבודתו הקולנועית של לואץ' אופיינה על פי רוב בהתרסה חריפה ומאבק חסר פשרות כנגד בעלי הכוח ולטובת החלשים והמנוצלים באשר הם. מאז כונן את הדרמה התיעודית בסרט הטלוויזיה החשוב שלו מ-1966, "קאתי שובי הביתה", ויצירת המופת שביים בעקבותיו, "קס" (1970), קן לואץ' היה ונשאר נושא הדגל של הריאליזם הביקורתי בקולנוע הבריטי.

מוזר, על כן, שהוא נדרש עתה ליצירתה של קומדיה אסקפיסטית, שעל פיה להיות דפוק וזרוק במנצ'סטר יכול להיות אפילו יתרון - אחרי הכל, כמה אנשים זוכים לקבל את האיש שמכריז על עצמו “אני לא בן אדם, אני קנטונה” בתור מאמן אישי לחיים? לו נכחה מידה של אירוניה מרירה ב"מחפשים את אריק", כזו שהיתה הופכת אותו מעוד סוכריה על מקל לדיון ביקורתי ומודע בדמותו של קנטונה ומשמעותה בעבור המעריץ, אפשר היה לפחות לזהות בסרט איזו כוונה רצינית.

"מחפשים את אריק". לחובבי כדורגל וקולנוע

אבל לואץ' מעדיף כאן את הסנטימנטליות על פני החספוס, את קלות הדעת על פני האמירה העקרונית – עד שבמובנים מסוימים אתה מוצא עצמך תוהה על מה הסרט הזה בכלל? מעין הוקרה לנרקיסיסט קנטונה, שלא רק מופיע כאן בתפקיד עצמו אלא הוא גם אחד ממפיקי הסרט?

לא שנדרש מלואץ' לשמש בכל סרטיו שופרם הראוי של חלכאים ונדכאים, אבל נוכחותו של הכדורגלן/פילוסוף כאן מהווה אטרקציה קלושה למדי. מלמולי הזן שלו, באנגלית וצרפתית לחלופין, אינם מלהיבים (את האימרה הכי מפורסמת ולחלוטין נטולת הפשר שלו, "כשהשחפים עוקבים אחרי הרשת, זה משום שהם חושבים שיזרקו סרדינים לים", היגג קנטונה במסיבת עיתונאים שנערכה בעקבות תקיפת אוהד על ידו ב-1995, ותיעוד שלה מופיע על רקע כותרות הסיום), והרושם הוא של סרט צפוי ומעט פשטני.

קשה למשל לקבל את הטון המפויס שבו מתגלגלים העניינים בין הגיבור לאשתו לשעבר, והסיפור הטראומטי של עזיבתו אותה בצעירותם זוכה פה להסבר דחוק

ומאולץ. גם הסתבכותו של עובד הדואר היוצא להגנת בנו החורג עם גנגסטר מקומי, נדמית יותר כמו ניסיון לא משכנע לדחוק פנימה, בכל מחיר, את הריאליזם הקודר והאכזרי המזוהה עם סרטי לואץ' האחרים.

ועדיין, קשה שלא לצאת מ"מחפשים את אריק" עם חיוך. זהו סרט נעים סבר ומבדר, והוא נחתם בסצינה - הס בל נחשוף - שלקוחה מעולמן של קומדיות הסלפסטיק האילמות, ואין להגדיר אותה אלא כ"מזהירה”. מין שילוב של הערצתו של לואץ' לכדורגל, קנטונה וקולנוע. חובבי השילוש הקדוש הזה ימצאו בסרט מידה סבירה של הנאה.