"האירי": עזבו הכל ורוצו לראות

אם אתם מחשיבים את עצמכם לחובבי קולנוע, עזבו את מה שאתם עושים ורוצו לראות את "האירי". זה עד כדי כך פשוט. כן, אני יודע שסרטו החדש והמדובר של מרטין סקורסזה נמשך שלוש וחצי שעות, וכן, אני יודע שבעוד שבוע כבר תוכלו לראות אותו בנטפליקס בסבבה שלכם, עם סנדוויצ'ים והפסקות שירותים. אבל זה קצת חוטא למטרה, וזה רחוק מלהיות אותו דבר. 

• "יוצר "הנערים": "מדובר באפרטהייד"

• תכירו: הכלבים של המפורסמים

• נועה קירל ולירן דנינו "מאושרים"

"האירי" מהווה סיומת מפעימה לעשור פורה ומגוון שהיה אחד מהטובים בקריירה של סקורסזה. זהו אפוס גנגסטרים סוחף ורחב יריעה שמצטרף מיד לקלאסיקות המאפיה הקודמות שהאיש היקר הזה הוציא תחת ידיו ("רחובות זועמים", "החבר'ה הטובים", "קזינו", "השתולים"), ויותר מכך, הוא משמש כאקורד סיום מושלם ורב־רבדי. גם לשחקנים האדירים שלוקחים בו חלק (רוברט דה נירו, ג'ו פשי, אל פאצ'ינו, הארווי קייטל), גם לז'אנר סרטי הגנגסטרים, וגם לסקורסזה עצמו.

למרות החזרה המשמחת לעולם הפשע, "האירי" הוא ההפך המוחלט מ"החבר'ה הטובים", והאנרגיות שלו גריאטריות כשמשווים אותן לאלה של "הזאב מוול סטריט". האווירה מדיטטיבית, המוות ניבט מכל פינה, והיצירה כולה טבולה בצער, בבדידות, בחרטה, ובתחושת זמניות (בכל פעם שדמות חדשה מוצגת על המסך, למשל, מיד אנו מקבלים כתובית שמבשרת לנו מתי הדמות הנ"ל תפגוש את סופה, וכיצד זה יקרה).

במקום וואן שוט בלתי אפשרי שלוקח את הצופים דרך מטבח של מסעדה פופולרית (כמו ב"חבר'ה הטובים"), ב"האירי" סקורסזה פותח את הסרט בוואן שוט שמתפתל דרך מסדרונותיו של בית אבות. כשהמצלמה מגיעה ליעדה, היא חושפת בפנינו גנגסטר קשיש בשם פרנק שירן (דה נירו).

ארוחת מלכים קולנועית. "האירי"

שירן מתחיל לספר את סיפור חייו, החל מהימים שבהם היה נהג משאית פשוט, המשך בתקופה שבה הפך ליד ימינו של הבוס הגדול ראסל באפלינו (ג'ו פשי), וכלה בג'וב שלו כשומר הראש של העסקן הכל יכול ג'ימי הופה (אל פאצ'ינו). תוך כדי, הוא גם מתחכך באירועים בולטים בהיסטוריה האמריקאית במאה ה־20 (כמו משבר מפרץ החזירים, רצח קנדי, ווטרגייט ועוד), ומשרטט דיוקן מורכב ומרתק של רוצח.

רבות דובר על האפקטים הממוחשבים שבהם עשה שימוש סקורסזה כדי להצעיר את שחקניו המבוגרים וכדי לאפשר להם לגלם את עצמם בשלבים מוקדמים יותר של חייהם. החדשות הרעות הן שהאפקטים האלה לא באמת משכנעים (כשדה נירו אמור להיות בן 30, לדוגמה, הוא לא נראה יום אחד פחות מ־50, ובכל מקרה, גם אם הוא כן היה נראה בן 30, הגוף שלו עדיין שייך לאיש זקן, ורואים את זה בכל פעם שהוא זז). החדשות הטובות הן שזה ממש לא משנה. העובדה ששירן מספר את הסיפור בפלאשבק ממקום מושבו בבית האבות, והעובדה שהסיפור עוסק כולו במוות מעניקות ל"זיקנה" התמידית של שירן היגיון פנימי כלשהו, וקשה לי להגיד שהדבר פגם בהנאתי.

מה שמביא אותנו לשלושת הגאונים שמככבים כאן בתפקידים הראשיים. כבר עידנים שדה נירו ופאצ'ינו לא היו כה טובים וכל כך שונים זה מזה. מייקל מאן, שביים אותם ב"היט", הגדיר אותם כ"תיזה" ו"אנטי תיזה", וכאן הם באמת משלימים זה את זה באופן מושלם: גם מפאת הדמויות שלהם, אך גם בגלל האופן שבו הם מגלמים אותן. דה נירו המאופק, המדויק והמופנם, שמבחוץ נראה כמו סתם גבר ממוצע, משעמם ושומר חוק; ופאצ'ינו, שכל דבר שהוא עושה וכל מילה שהוא אומר הם סיבה לחגיגה ולמצעד ברחובות העיר. לזכותו ייאמר שהוא כבר ממש לא במקומות המגה־מוגזמים והסמי־מגוחכים שבהם היה בתקופת "היט" ו"ניחוח אישה". אבל תראו את הדרך שבה הוא בוחר לזלול את הגלידה האהובה עליו, וכבר תבינו למה אני מתכוון. 

תוסיפו אל שני אלה את ג'ו פשי - שחוזר כאן מפרישה ארוכה כדי לדפוק הופעת משחק עדינה וקטלנית שכמוה לא ראינו ממנו מעולם - ותקבלו ארוחת מלכים קולנועית. לא פחות. "האירי" אולי נמשך שלוש וחצי שעות, אבל הוא לא מרגיש ככה, והוא שווה כל דקה. והישורת האחרונה שלו תרגש את כל מי שגדל על ברכיהם של סקורסזה, דה נירו, פשי ופאצ'ינו עד עמקי הנשמה. זו הבטחה.

"האירי", ארה"ב 2019

ציון: 10

• קים אור אזולאי נגד מעיין אדם

• התוכנית המביכה של ליהיא ונעמה

• כל התרבות, הרכילות והבידור - עכשיו באינסטגרם!

 

   

 

 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו