"עיניים שלי": סרט בלי תסריט ובלי שחקנים, רק כישרון למעוך את הלב

מתוך "עיניים שלי" של הבמאי ירון שני
מתוך "עיניים שלי" של הבמאי ירון שני

שיטת העבודה הייחודית של הבמאי ירון שני הולידה סרט שמועך את הלב, אבל גם נותן מקום להומור טבעי. הוא גם יגרום לכם לחמול על שוטר שהולך ומקצין

1 בינואר 2020

על רקע כותרות הפתיחה נשמע קול דפיקה על הדלת ושוטרים מכריזים על עצמם. אף שעדיין אין תמונה, לפי עוצמת הקול אנחנו מבינים שאנחנו בחוץ, עם השוטרים. הסצנה הקשה שתתגלה בפניהם עם כניסתם לדירה לוכדת אותנו בגרון ולא מרפה. רשי מתגלה כשוטר טוב, והאופן שבו הוא ניגש לילד שבבית נוסך תחושת נעימות וביטחון. אחר כך הכל יתהפך, וזה יסומן בסצנה שמתחילה אותו דבר – דפיקת שוטרים על הדלת. אבל הפעם אנחנו בתוך הדירה, עם רשי ובני ביתו, והשוטרים באו לחקור אותו בשל האשמה של נערים שהטריד אותם.

"עיניים שלי" של ירון שני הוא הסרט הראשון ב"טרילוגיה על אהבה" שיוצא למסכים, אחרי שקטף את פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים, ואת פרסי אופיר לבימוי ולשחקן הראשי ערן נעים. כבר פרסמתי כאן ראיון עם שני, שבו הסביר את שיטת העבודה הייחודית שלו עם אנשים שאינם שחקנים מקצועיים, המאלתרים את הסצנות שלהם על פי הנתונים שהוא נותן להם (את הוריו ואחיו של רשי, למשל, מגלמים בני משפחה אחת). התוצאה היא משחק נטורליסטי חודר לב. יש להדגיש שהריאליזם הבוטה אינו בא על חשבון ההומניזם של הסרט, שיש בו גם רובד סמלי. ולמרות ש"עיניים שלי" הצטלם ללא תסריט כתוב, הוא ניחן במבנה מדוקדק, ושני שולט במנעד הרגשי שלו – לעתים לוחץ, ולעתים מרגיע ונותן לנו מרווח נשימה, לפני שהוא שב לתקוף.

מתוך "עיניים שלי"
מתוך "עיניים שלי"

אי אפשר להגזים בשבחים על הופעתו הפוצעת של ערן נעים. אנחנו רואים אותו עושה את כל הצעדים הלא נכונים מתוך כוונות טובות, וחומלים עליו גם כשהוא הולך ומקצין, משום שמבעד לאגרסיה אנחנו עדים לחוסר האונים שלו

רשי (נעים, שגילם שוטר גם ב"עג'מי") נשוי לאביגיל (סתיו אלמגור) שעוברת טיפולי פוריות, ומשמש כאב חורג לבתה בת ה-13 יסמין (סתיו פטאי) שמתנגדת לסמכותו. כשוטר הוא מודע לסכנות המאיימות על ילדים מחוץ לבית ובתוכו, והוא עושה כמיטב הבנתו לגונן על יסמין פורקת העול, על אפה ועל חמתה. סצנות הפתיחה מראות לנו שהוא מסוגל לאהבה ולרכות גדולה, אבל ראייתו הצרה ונטייתו לפעול כמו פיטבול, שנושך ולא משחרר, מכניסות אותו למנהרה אפלה שהוא מתקשה לצאת ממנה. הסרט מדמה אותו לשמשון מנוקר העיניים במקדש דגון.

זאת חוויית צפייה עזה וחונקת מבחינה רגשית, ועם זאת יש ב"עיניים שלי" גם הומור טבעי, שנובע בעיקר מהופעתה החצופה של פטאי כבת עשרה טיפוסית, אך לגמרי ספציפית, שמתכננת לעצמה קריירת אינסטגרם. אלמגור מרשימה בהופעתה השקטה כאם שמנסה לפשר בין בתה לבין הגבר שאיתו היא מנסה להביא ילד נוסף לעולם. ואי אפשר להגזים בשבחים על הופעתו הפוצעת של נעים. אנחנו רואים אותו עושה את כל הצעדים הלא נכונים מתוך כוונות טובות, וחומלים עליו גם כשהוא הולך ומקצין, משום שמבעד לאגרסיה אנחנו עדים לחוסר האונים שלו.

מתוך הדרמה האישית, הסרט גם מעלה שאלות קשות לגבי הליכים מסוימים המקובלים במשטרה – בלי לכוון אצבע מאשימה כלפי השוטרים עצמם – ומעניין אם תהיה לו השפעה על המציאות בשטח. "עיניים שלי" הוא כמו סרט תיעודי על גיבורים ועלילה בדיוניים, וככזה הוא ניחן באיכות של מפגש עם האמת עצמה, וגם בתבנית קלאסית של טרגדיה, וזה שילוב אדיר עוצמה.

ציון: 4.5/5
סרט על: שוטר הולך ומסתבך
ללכת? לרוץ. סרט מועך לב ונפש

עיניים שלי, בימוי: ירון שני. עם ערן נעים, סתיו אלמגור, סתיו פטאי. ישראל 2019, 112 דק'