במרץ השנה נשא ראש הממשלה בנימין נתניהו נאום בו הוא מאשים את בני גנץ ואנשי "כחול לבן" בגרירת המוסד לעימותים פוליטיים. במציאות שבה המערכת הפוליטית מושכת את השטיח תחת מערכת המשפט, המשטרה או אפילו היועץ המשפטי לממשלה, מוסדות שאמורים לפחות לשמור על ניטרליות, וטוענת שהם רודפים אותה פוליטית, יש משהו אירוני בהאשמה בגרירת המוסד למשחק הפוליטי, מאחר והמוסד היה פוליטי מהרגע בו בקע מקליפתו. את הפוליטיקה הזו, שמאחורי המוסד, מבקשת המיני-סדרה "לעיניו בלבד: הפוליטיקה של המוסד" (אמש, ב', 21:00, yes דוקו) לפרוש ולפרט.
לעיניו בלבד: הפוליטיקה של המוסד"
(באדיבות yes דוקו)
לא במקרה ציין נתניהו את המוסד – מדובר באחת מקרנות המזבח האחרונות שאזרח ישראלי יכול להתרפק עליהן בלב שקט ולחוש עצמו פטריוט בזכותן, בעיקר אם מצליחים להעלים עין מכמה פאשלות פה ושם. מדובר במיתוס חוצה גבולות – המוסד הישראלי לא רק העניק לנו סדרות מתח מקומיות שנשענות על כרעיו אלא גם נישא בפי דמויות בסרטים זרים כסמל למקצוענות חשאית ומרובת זרועות. התנקשויות, ריגול, מבצעים מיוחדים, הכל הולך. אמנם המיתוס הזה נופץ פה ושם אבל הוא עדיין אחד היציבים בהיסטוריה הקצרה שלנו. כל יוצר דוקומנטרי שמבקש לעסוק במוסד צריך להחליט אם הוא מוקיר ומטפח את המיתוס הזה או שהוא מפרק אותו ומשאיר אחריו לפחות כמה לבבות שבורים.
עוד ביקורות טלוויזיה:
"לעיניו בלבד" (שיצר עמית גורן) לא באמת לוקחת צד במשוואה הזאת, ואולי מפה נובעת חלק מהיבשושיות שלה. בפועל מדובר בסקירה בסגנון עדות הדוקו-מתח, הפופולרי בימים אלה, של פעולות עבר של המוסד, שאין בה סדר גלוי לעין, בטח לא כרונולוגי. היא מדלגת בין שנות ה-50 של בן גוריון לשנות ה-70 של אולימפיאדת מינכן לחיסולים הממוקדים של שנות ה-2000. בין היתר משתרבבים פנימה אירועים שכלל לא קשורים למוסד (החיסול של מוסטפא חאפז בעזה, עסק הביש במצרים, המעצר של ישראל בר) ואם הם אמורים לשפוך אור על הפוליטיקה שמאחורי המוסד, הם לא יוצרים קשר קוהרנטי שתורם לתמונה הכללית. בנקודות בהן ישנה השקה מובהקת בין הפוליטיקה למוסד – כמו במקרה של איסר הראל והחתירה שלו תחת הממונים עליו או בנאום של מאיר דגן בעצרת פוליטית – הנושא מסוקר אבל אין עיסוק בהשלכות או במסקנות.
3 צפייה בגלריה
תמיר פרדו, שמעון פרס ובנימין נתניהו. מתוך "לעיניו בלבד"
(צילום: לע"מ, באדיבות yes דוקו)
בפשפוש באחורי הקלעים של מוסד חשאי ממילא והקשר שלו לפוליטיקה יש פוטנציאל עצום לעניין, אבל גם לאחר צפייה בשלושת הפרקים, למרות קאדר המרואיינים המסועף (ממש מסועף) והתחקיר תמוך הארכיון המרשים, קשה להגיד מה ביקשה "לעיניו בלבד" להגיד (לעומת, נניח, "רשימת חיסול" של אלון בן דוד שגם היא עוסקת במוסד ומשחזרת חיסולים בולטים). ככזו היא אולי חושפת פה ושם אינפורמציה מעניינת אבל לא מצליחה לתווך לצופה את המשמעות שלה, וקל מאוד ללכת בה לאיבוד. מצאתם את דרככם והצלחתם להגיע לסוף? ברכותיי, כנראה שהתקבלתם.
