'1917' הוא ההישג הכי גדול שנראה על מסכי הקולנוע מאז 'ויקטוריה' הגרמני: סרט מלחמה אינטנסיבי שמצולם בשוטים ארוכים ארוכים, אלחנדרו ג'י אינאריטו ואלפונסו קוארון סטייל, ובעריכה הם מחוברים כך שייראו כאילו הסרט צולם בשוט אחד רציף. זה מרשים, זה מדהים, זה סוחף והאמת שאני מודה שציפיתי לאהוב את זה קצת יותר.
ב-6 באפריל 1917 שני חיילים (ג'ורג' מקיי ועוד מישהו) יוצאים להעביר מסר אל מעבר לשטח האויב הגרמני ובכך למנוע מתקפה ולהציל לא פחות מ-1,600 חיילים. הם יוצאים למסע עוצר נשימה ולא בטוח שהם ייצאו מזה בחיים…
אז כמו שאמרתי בתחילת הביקורת, '1917' הוא חתיכת סרט מרהיב. אל תראו אותו בבית, תראו אותו בקולנוע על המסך הכי גדול בסביבתכם. מה שסם מנדז ('אמריקן ביוטי' ושני הבונדים האחרונים) ורוג'ר דיקנס עושים עם המצלמה הוא הישג קולנועי וטכני מדהים שעוד יילמדו עליו בבתי ספר לקולנוע. המצלמה משוטטת, לא נחה, לא עוזבת את גיבורי הסרט לרגע ולא נותנת לצופים לצאת לפיפי באף דקה מהסרט.
ומלבד עבודת המצלמה? הסרט טוב, טוב מאוד אפילו, אבל קצת ציפיתי לאהוב אותו יותר. אומנם היו בסרט הרבה מאוד פעמים ששאלתי את עצמי 'איך הם עשו את זה?' (וזה סימן מאוד חיובי, אגב) אבל התסריט הרגיש לי פשוט מדי, נטול קונפליקטים מורכבים או מסרים עמוקים. אני מניח שיש פה איזושהי אמירה על כך שמלחמה זה לא כיף אבל היו סרטים טובים בהרבה שהעבירו את המסר הזה בצורה משכנעת יותר.
הסרט מתהדר בקאסט הכולל את בנדיקט קמברבאץ', קולין פירת', מארק סטרונג ועוד שחקנים מפורסמים שמופיעים רק לסצנה אחת. ג'ורג' מקיי האלמוני (שאולי הסרט הזה יהפוך אותו לכוכב?) והשחקן שלצידו משחקים טוב מאוד וניכר שהם השקיעו בתפקידם.
'1917' פחות טוב בעייני מ'דנקרק' ו'כוח משיכה', סרטים שניסו להעביר את הצופה חוויות קולנועיות דומות, אבל הוא עדיין סרט סוחף ומרשים שצריך לראות על מסך גדול ובתנאי צפייה איכותיים. מה שבטוח, הסרט יזכה באוסקרים לבימוי וצילום. האם הוא יזכה בקטגוריית הסרט? לא נראה לי, אני בעד טרנטינו הפעם.
