הסרט הזה עוד עשוי להגיע למעמד של קלאסיקה

מגדלור הוא בעצם הגדרתו מרחב סמלי. המגדל הפאלי על אי מבודד, השולח אותות אזהרה למרחוק, שימש אתר התרחשות אפוף מסתורין בלא מעט יצירות ספרות וקולנוע. חלקן התרפקו על המימד הרומנטי של המקום, רובן פנו לכיוון האימה. בסרטו השני אחרי "המכשפה", רוברט אגרס חצב מעשיית מסתורין בשחור לבן, שגרפה המוני פרסים ומועמדויות והייתה לאחד מלהיטי האינדי הבולטים של 2019. זה לא מסוג הסרטים שזוכים בדרך כלל להפצה מסחרית בישראל, אבל השיח עשה את שלו, ו"המגדלור" זכה לסדרת הקרנות בסינמטק תל אביב.

בסוף המאה ה-19 שני גברים מגיעים לתחזק מגדלור על אי סלעי בניו אינגלנד. הם אמורים לשהות שם ארבעה שבועות, אבל סערה משאירה אותם לכודים על האי. מנותקים מהעולם, הם לא באמת יודעים כמה זמן חלף, או שאולי שומר המגדלור הוותיק תומאס (ווילם דפו) מנסה להטריף את דעתו של המתלמד תומאס (רוברט פטינסון) ולכן מטעה אותו בסיפורים סותרים. בימים הראשונים תומאס הצעיר מנסה להיצמד להנחיות שקרא בספר ההדרכה, ומסרב לשתות אלכוהול. הוא גם לא מאמין למעשיות של תומאס הזקן על כך שהשחפים על האי נושאים את נשמותיהם של מלחים מתים (השחפים החצופים תורמים לסרט לא מעט הומור, וגם אימה היצ'קוקית). אבל הגשם הכבד, העבודה הסיזיפית, הבדידות המרה ורגשות אשמה שהוא נושא עימו בשל משהו שקרה בעברו, מתחילים לערער את יציבותו הנפשית, והוא רואה חזיונות של בתולת ים צווחנית וגם מראות מסויטים ופחות אטרקטיביים.

ווילם דפו ורוברט פטינסון ב"המגדלור"

אחרי שהפך לאהוב הנערות בסדרת סרטי "דמדומים", פטינסון החליף כיוון והתעקש לסלול לעצמו קריירה בקולנוע העצמאי. הוא מגיע לשיאו בסרט הזה, בהופעה קשוחה ורדופה, שמשילה מעליו כל שאריות של כוכב נעורים. יש להניח שהמודל שלו היה השחקן שלצידו, שמרבה לבחור לעצמו תפקידים מאתגרים ביצירות שהולכות על הקצה.

הדואט הזה, או שמא ההתגוששות, של שני שחקנים ומקום, ניחן בניחוח של סיפור קצר שנכתב בהשראת ספרות גברים קלאסית, והוא מעוטר במיני דימויים תנ"כיים ומיתולוגיים. תומאס הזקן והצולע, שמטיל את מרותו על תומאס הצעיר ואוסר עליו לעלות לראש המגדל – "האור שלי!" הוא פוקד – הוא מין פרודיה על קפטן אחאב מ"מובי דיק". בן דמותו הצעיר מדומה לפרומתאוס שהעניק את האש לבני האדם ונענש על כך עונש נורא. ויש גם הדים של קיין והבל. אגרס השתמש בציורים של האמן הסימבוליסט סשה שניידר כהשראה לכמה מהדימויים הסטטיים היותר מסוגננים בסרט. וכשדפו נושא נאום בלהות, התאורה מעניקה לפניו חזות של תחריט של אלברכט דירר שקם לתחייה. האור בראש המגדל נושא עימו הבטחה אלוהית, אבל זה גם אור שורף ומכלה. המהלכים העלילתיים נותרים אפופי מסתורין, וכמו הסרטים שנהגו לעשות בשנות ה-60 של המאה שעברה, בעיקר באירופה, הסרט מפתה אותנו עם יופיו האפל שמזמין אותנו לצלול לתוכו ואינו מציע פתרון לתעלומה.

כמו בימים הראשונים של הקולנוע, "המגדלור" צולם בפילם ובפריים כמעט ריבועי, שתורם לתחושה הקלאוסטרופובית של האתר. הפילם, שהוא פחות רגיש לאור מאשר הצילום הדיגיטלי המקובל היום, דרש הגברה של מקורות האור, וזה מעצים את הניגודיות בין אור לחושך. כך אגרס והצלם שלו השיגו שחור לבן מרהיב שכל הניסיונות לשחזרו בצילום דיגיטלי לא זכו עד כה להצלחה מלאה. גם הפסקול אינו מלווה במוזיקה הוליוודית טיפוסית, אלא הוא תערובת מכשפת של רעשים וצלילים שכמו בוקעים מבטן האדמה.

אני לא רוצה להתנבא לגבי עתידו של הסרט, ואם יזכה למעמד של קלאסיקה אחרי שיפוענחו כל צפונותיו, אבל בעידן הקולנועי הנוכחי הוא מציע חוויה יוצאת דופן ומרתקת בשל כך.

ציון: 4/5
סרט על: שני גברים הולכים ומשתכרים בזמן שהם מתחזקים מגדלור על אי מבודד
ללכת? כן. קולנוע אפל שסותת באבן וצלל בסערה

The Lighthouse בימוי: רוברט אגרס. עם ווילם דפו, רוברט פטינסון. ארה"ב/קנדה 2019, 109 דק'