האם ללכת לראות את "נשים קטנות"? כן, כן, כן

"נשים קטנות" 2020
"נשים קטנות" 2020

גרטה גרוויג פירקה את הספר והרכיבה אותו מחדש באופן שמעניק משמעויות חדשות לאירועים המוכרים, מבלי לאבד את הקסם של המקור. ולכל זה תוסיפו קאסט מושלם

23 בינואר 2020

בשבוע שעבר קבלתי על כך שגם השנה אף אישה אינה מועמדת לאוסקר בקטגוריית הבימוי. כשכתבתי את הטקסט עדיין לא ראיתי את "נשים קטנות" והסתמכתי על כך שסרטה של גרטה גרוויג זכה בשש מועמדויות לאוסקר, בהן בקטגוריות הסרט והתסריט. עכשיו משצפיתי בו אין לי ספק שגרוויג הייתה צריכה להיות מועמדת, משום שמדובר באחד העיבודים הקולנועיים הטובים והמוצדקים ביותר לטקסט ספרותי אהוב.

ספרה של לואיזה מיי אלקוט מ-1868 על התבגרותן של ארבע אחיות בניו אינגלנד בזמן מלחמת האזרחים כבר זכה לשלל עיבודים בימתיים, קולנועיים וטלוויזיוניים, חלקם אפילו טובים, כך שרבים מהצופים הפוטנציאליים ודאי מכירים את הסיפור גם אם לא קראו אותו. גרוויג, שגם כתבה את התסריט, פירקה את הספר והרכיבה אותו מחדש באופן שמעניק משמעויות חדשות לאירועים המוכרים, מבלי לאבד את הקסם של המקור.

"נשים קטנות" 2020
"נשים קטנות" 2020

ג'ו הנערית תמיד הייתה מעוניינת יותר בכתיבה מאשר באהבה רומנטית, והסרט מתחיל בפגישה שלה עם מו"ל (טרייסי לטס המצוין), שמסגביר לה מה היא צריכה לכתוב. גם את אחיותיה אנחנו פוגשים בבגרותן, אחרי שכבר פגשו את הגברים שלצידם יבחרו לחיות, ומשם הסרט חוזר בפלשבקים לתקופות מוקדמות יותר בחייהן – המצולמות בצבעים חמים וזוהרים יותר – ובהדרגה ממלא את הפערים. התבנית הנרטיבית הזאת מייצרת דגשים דרמטיים חדשים ומעצימה את מימד החיפוש העצמי של הגיבורות. כל האירועים הזכורים נמצאים שם, אבל חלקם, כמו התספורת של ג'ו, מוצגים כבדרך אגב, והפוקוס מועבר למקומות אחרים. גרוויג אף הסתמכה על דברים שאלקוט סיפרה על כתיבת הספר ועל הלחצים שהופעלו עליה מצד המו"ל, ושילבה אותם בסרט באופן חכם שמאפשר לנו לחוות את הסיום בהתאם לנטיית ליבנו.

זה "נשים קטנות" למאה ה-21, שבו הגיבורות נחושות יותר לבחור בעצמן את מסלול חייהן, ועם זאת הוא נאמן לדמויות ולרוח הטובה של הספר. הבימוי, הצילום והפסקול ממלאים את הסרט באנרגיה והאחיות כל הזמן נמצאות בתנועה. אחד הרגעים היפים והמפתיעים הוא הריקוד הפרוע של ג'ו ולורי על המרפסת, שנראה כאילו הכוריאוגרפיה שלו נוצרה על ידי הדמות שגרוויג גילמה ב"פרנסס הא", הסרט שיצרה עם נואה באומבך. הם מלווים בצלילים העולצים של אלכסנדר דספלה שיש לו כבר שני אוסקרים, והוא בהחלט עשוי לשוב ולזכות משום שזה אחד הפסקולים הכי יפים שהלחין.

צוות השחקנים לא היה יכול להיות מושלם יותר. סירשה רונן ופלורנס פיו ("מידסומר") – שתיהן מועמדות לאוסקר – נפלאות עד מאוד כג'ו ואיימי, הסופרת והציירת, שיש ביניהן יריבות מתמשכת אך גם אהבה גדולה. הדרמה של הסרט מתגבשת סביב היחסים בין שתי האחיות האלה, ולצורך כך גרוויג כווננה מחדש את יחסה של איימי לשכן לורי. טימות'י שאלאמה נהדר בתפקיד הנער שמתגורר בבית ממול עם סבו העשיר ונמשך למשפחתיות החמה, הנדיבה והתוססת של בנות מארץ'. הסצנה שבה הוא מציע נישואים, אתם יודעים למי, רומנטית ונואשת וממלאת את הלב עד גדותיו.

אמה ווטסון זורחת בתפקיד האחות הבכורה מג, ששאיפותיה ביתיות יותר (בהופעתה הראשונה היא לובשת שמלה בצבע ירוק כהה שמזכירה את שמלת הווילון של סקרלט או'הרה ב"חלף עם הרוח", וכך מרפררת לעוד גיבורה גנדרנית אך דלת אמצעים מאותה תקופה). וגם אמה סקנלן המוכרת פחות (אחותה של איימי אדמס בסדרה "דברים חדים") נוגעת ללב כבת' בעלת הנשמה הטהורה. כדי להפוך אותה ליותר מקדושה מעונה, גרוויג העניקה לה רגע יפה שבו היא תורמת תרומה מהותית לאומנותה של ג'ו.

לורה דרן ומריל סטריפ מעולות כתמיד בתפקידי האם החמה והדודה החמוצה שמנסחות משפטים לחיים, וגם כריס קופר משאיר חותם רגשי כסבו של לורי. לואי גארל כפרופסור באר צעיר ואטרקטיבי מזה שתואר בספר, אך בסופו של דבר החלק הכי רומנטי ומרגש בסרט הוא לידת הספר "נשים קטנות". ואיזה יופי שכך.

ציון: 5/5
סרט על: ארבע אחיות אמריקאיות מתבגרות במאה ה-19
ללכת? כן. כן. כן. סרט חם, וחכם, ומלא חיים

Little Women בימוי: גרטה גרוויג. עם סירשה רונן, פלורנס פיו, אמה ווטסון, לורה דרן, טימות'י שאלאמה, מריל סטריפ. ארה"ב 2019, 135 דק'