סיפור אמיתי שקרה לי: לפני חצי עשור הלכתי לראות בקולנוע את הסרט הישראלי המהולל 'את לי לילה'. נכנסתי להקרנה בלי לדעת על הסרט כלום מלבד זה שהוא שעה וחצי (מה שאומר שהוא יעבור מהר) ושהוא מקבל תשבוחות. בתור מישהו על הספקטרום, הסרט הזה זיעזע אותי, צילק את נפשי וגרם לי לטראומה קלה. וזה שלידי ישבו שתי זקנות שלא סגרו את הפה הוסיף לחוויית הצפייה הגיהנומית. מאז אני נוטה להתרחק מדרמות ישראליות קשות.
עכשיו יצא לאקרנים 'עיניים שלי', עוד אחד בז'אנר הדרמות הישראליות הקשות. נו, מסוג הסרטים שמוקרנים בעיקר בסינמטקים או באולמות ממש קטנים ורק זקנים ועכברי סינמטקים רואים אותם. היו לי המון חששות לפני שנכנסתי לסרט בגלל הטראומה הטרייה מ'את לי לילה' אבל מהרגע שהסרט התחיל קיבלתי בוקס בבטן ומשם זה רק המשיך.
הסרט עוסק בשוטר (ערן נעים, שהוא שוטר גם במציאות) הנאלץ להתמודד עם בני נוער שהעלילו עליו שהוא הטריד אותם מינית, עם אשתו שמנסה להיכנס להיריון שני ועם בתו המתבגרת שחווה את מרד הנעורים שלה.
כראוי מסרט שכזה, 'עיניים שלי' הוא ממש לא סרט עבור מי שמחפש אסקפיזם, אקשן או אפקטים מרהיבים. אם אתם מאלה שטוענים שלקולנוע הולכים בשביל להתנתק מהמציאות הקשה אתם יכולים לוותר על הסרט. אם לעומת זאת אתם אוהבים קולנוע ריאליסטי המבוסס על דרמה גדולה מהחיים, תצוגות משחק עוצרות נשימה ועלילה מרתקת תעשו טובה ותקנו כרטיס ל'עיניים שלי', כי בתחומו הסרט הזה הוא חתיכת יצירת מופת שכמוה לא ראיתי הרבה מאוד זמן.
תצוגות המשחק בסרט פשוט עוצרות את הנשימה. ערן נעים מצדיק את הזכייה בפרס אופיר והוא משכנע מאוד בתור גיבור הסרט, גם סתיו אלמגור וסתיו פטאי, בתפקידי אשתו ובתו בהתאמה של גיבור הסרט, עוצמתיות מאוד בתפקידיהן.
למרות שהסרט עצוב ולא פשוט לצפייה, הוא נסבל לצפייה (עבורי לפחות) ואי אפשר להוריד את העיניים מהמסך לכול אורך ההקרנה. ירון שני מביים את הסרט בצורה סוחפת שתמגנט למסך גם את הצופה הכי עייף או אדיש באולם. אכן הישג.
בשורה התחתונה, 'עיניים שלי' הוא בלי ספק אחד הסרטים הישראליים הכי טובים שראיתי בשנים האחרונות. דרמה קשה, חזקה, מרתקת וכזאת שאי אפשר להישאר אדיש אליה. הסרט הוא החלק השני בטרילוגיה על אהבה ('לידה', החלק השלישי, ייצא במרץ ו'עירום', החלק הראשון, ייצא באפריל) ואני פשוט משתוקק לראות את שאר החלקים בסדרה.
