"המתים של יפו": פתחו את הלב ולכו לקולנוע

"המתים של יפו"
"המתים של יפו"

סרטו של רם לוי, העוקב אחר זוג יפואי המכניס לביתו שלושה ילדים מהגדה המערבית, כובש את הלב ומושח את הפוליטיקה בהומניזם

30 בינואר 2020

בשנה שעברה יצא למסכים בארץ "קולו של אחמד", אנתולוגיה של שישה סרטים קצרים שיצרו בוגרי בית הספר לקולנוע סם שפיגל בהשראת "אני אחמד", סרטם התיעודי הקצר של רם לוי ואבשלום כ"ץ מ-1965. הסרט פורץ הדרך ההוא, שעקב אחר צעיר מכפר ערערה שמתקשה למצוא פרנסה ועובר לתל אביב לעבוד כפועל בניין, עורר בזמנו סערה ציבורית בהיותו הראשון ששם במרכזו גיבור ערבי, והעז לחשוף את הגזענות הטבועה בחברה הישראלית. הסרטים החדשים שאפו לבחון את מקומו של "אחמד" במציאות הישראלית העכשווית. אחד הטובים שבהם – "אני רם לוי" של דורון ג'רסי – עקב אחר במאי הטלוויזיה הוותיק שהיה לחתן פרס ישראל, במהלך צילומי סרטו האחרון, והראשון שיצר לקולנוע: "המתים של יפו". בסרט הוא נראה מביים את רובא בלאל–עספור בסצנה על חוף הים, שבה היא רוקדת עם שמשיה. מחוץ להקשר, הסצנה נראתה מוזרה וסוריאליסטית.

עכשיו "המתים של יפו" יוצא למסכים, והסצנה הנ"ל מתגלה כאחד הרגעים היפים בסרט ההומניסטי והמרגש הזה, שלכד אותי כבד בדקותיו הראשונות. הסרט מספר על בני הזוג חשוכי הילדים ריטה (בלאל-עספור מ"סופת חול" ו"הנערים") וג'ורג' (יוסף אבו ורדה). יום אחד מובאים לביתם שביפו שלושה ילדים, טלאל, איברהים ומאי, שהוברחו מהגדה המערבית. אמם מתה ועל אביהם נגזר מאסר עולם, ואין להם קרובים אחרים. ג'ורג' מתכחש לקשר המשפחתי העמום שלו לילדים וחושש שנוכחותם של השב"חים בביתו תערער את חייו, אבל ריטה מאמצת אותם אל ליבה.

"המתים של יפו"
"המתים של יפו"

בקרבת הבית מצטלם סרט של במאי בריטי בשם ג'רי (ג'וני פיליפס), המשחזר את הסיפור של הוריו שהיו חיילים ביפו בתקופת המנדט. בתו של הבמאי (מאיה פלם) מגלמת בסרט את אמו. ג'רי וג'ורג' נפגשים במקרה אצל עורך הדין (סלים דאו, נהדר כתמיד) שמסדר עניינים להפקה. ג'רי מתלהב מהפנים האקספרסיביות של ג'ורג', ומבקש ללהק אותו לתפקיד קטן אך מהותי בסרט. כך שתי העלילות המשיקות מתלכדות לדרמה גדולה אחת, שמחברת בין כיבוש בעבר לכיבוש בהווה, ובין מציאות לייצוגה הקולנועי.

ג'ורג' בעל המכולת הוא חששן, שלא לומר פחדן, והוא מוריד ראש ומשתדל להימנע עד כמה שאפשר מחיכוכים. הוא, למשל, אף פעם אינו מעיר לשוטר (אורי יניב) שרובץ אצלו במכולת, אוכל ושותה בלי לשלם. אבל הוא אוהב את אשתו בכל נימי נפשו, ולכן נכנע לרצונותיה. בהשראתה, ובהשראת הילדים, הוא ינסה לפתח עמוד שדרה במה שהופך לקשת הדרמתית המרכזית של הסרט.

באותה סצנה על החוף, הילדים הסודיים יוצאים לראשונה מהבית, ונראים על ידי שני שוטרים מזדמנים. ג'ורג' נבהל אבל ריטה, שיש לה מוניטין של משוגעת, יודעת איך להסיח את דעתם. הריקוד על החוף כמו נגזר מסרט של פליני, ואפשר לראות בו צומת של סמלים. אבל מה שיותר חשוב זה שהוא חינני וכובש את הלב. וזה עיקר כוחו של הסרט, שהפוליטיקה שלו משוחה בהומניזם. אבו ורדה ובלאל-עספור נפלאים יחד ולחוד, והדינמיקה הנינוחה ביניהם גוברת על הבדלי הגילאים הבולטים (הוא מבוגר ממנה ב-26 שנים).

הקו העלילתי המקביל של צילומי הסרט פחות משכנע, בעיקר בשל המבטא הישראלי הבולט של השחקנית הבריטית לכאורה (ככל הנראה זאת נגזרת של דלות התקציב), וגם בשל הנאום הפוליטי החשוף שהושם בפיה במסווה של דיאלוג עם אביה. אבל האופן שבו צילומי הסרט התקופתי נראים מנקודת המבט של העלילה המרכזית הוא מפתיע ומרתק. על התסריט חתומים עלאא חליחל וגלעד עברון המנוח, שכתב גם את הדרמה החברתית "לחם" (1985), שתחת בימויו של רם לוי הייתה לאחד משיאי היצירה של הטלוויזיה הישראלית בעידן ההוא.

הפסקול היפהפה שהלחין רן בגנו מזכיר את הלחנים הנוגים שהלחינה אלני קראינדרו לסרטים של תאו אנגלופולוס, והוא תורם לאפקט הרגשי של הסרט. פתחו את הלב, והוא ישתכן בתוכו.

ציון: 4/5
סרט על: זוג יפואי מכניס לביתו שלושה ילדים מהגדה המערבית
ללכת? כן. דרמה יפה ומרגשת

בימוי: רם לוי. עם יוסף אבו ורדה, רובא בלאל-עספור, סלים דאו, אורי יניב, מאיה פלם, מייסה דאו. ישראל 2019, 96 דק'