אהבה וצרות אחרות

אל רשימת ה"אסור" וה"מותר" בקולנוע הישראלי צריך להוסיף מעתה גם את איסור הכללתן של סצינות שבהן נראה גבר בודד צופה אל עבר מטוס ממריא. מילא פעם אחת, אבל כשסצינה כזו חוזרת בסרט פעמיים ואולי שלוש - קוראים לזה קיטש.

לזכות "חמש שעות מפריז", סרטו העלילתי הארוך הראשון של לאון פרודובסקי ייאמר שהוא מתנהל רוב הזמן בעדינות ראויה להערכה. חבל על כן, שלא ניכרת בו ידו האמונה יותר של עורך שהיה מסיר מעליו כמה עודפי שומן סנטימנטליים.

זוהי דרמה רומנטית מרגשת, בעלת נגיעות קומיות, שעניינה בנהג מונית החולם לנסוע לפריז (דרור קרן), גרוש ואב לילד, ובמורה למוזיקה של בנו (הלנה ירלובה) שהגיעה לישראל מרוסיה, ושבעלה שוהה בקנדה כדי להסדיר את הגירתם לשם. הסרט עוקב אחר מערכת היחסים המהוססת שמתפתחת ביניהם בהדרגה, ומה שקורה כאשר הבעל (ולדימיר פרידמן) מגיע ועמו אישורי ההגירה.

נעים לחזות בסרט ישראלי שמגולל סיפור רומנטי קטן ונטול יומרות. גם בחירתו של פרודובסקי (שכתב את התסריט בשיתוף עם ארז קו-אל) לחלק את הסרט לשלושה פרקים הנושאים את הכותרות "יגאל", “לינה" ו"יגאל ולינה" מתבררת במהלכו כנבונה. היא מעניקה לכל אחת מהדמויות נוכחות משלה, ומאפשרת לנו לעמוד על הכמיהה הנואשת כמעט שלהן זו לזו. יגאל שרואה בלינה הזדמנות להתחלה חדשה, ולינה שמזהה בגבר המופנם אופציה לחיים יציבים במקום שבו היא כבר לא חשה זרה.

ממוצע? זה דווקא לא רע

יש לפיכך משהו חינני בבנאליות של "חמש שעות מפריז". הנה סרט שלא מבקש להיות יותר ממה שהוא - מלודרמה שעניינה מערכת יחסים בין גבר ממוצע לאישה ממוצעת, מה שנקרא "מהחיים". הבעיה היא שהסרט נדמה אפילו קטן מדי. אין בו אותה קומה נוספת שהיתה הופכת אותו ליצירה בעלת נפח ומשמעות. גם לא שמץ של תעוזה סגנונית שהיתה מאפשרת לזהות בו כישרון גדול (וחבל, כי "לילה אפל", סרט הגמר של פרודובסקי על קבוצת חיילים שמשתלטת על בית פלסטיני, בהחלט היה כזה). התוצאה, על כן, מרגישה כמו דרמה טלוויזיונית בת 50 דקות שהפכה באופן מאולץ לסרט באורך מלא.

מתוך הסרט. רומנטיקה מלנכולית ממש כמו באירופה

כך למשל, לא ברורה הכללתן של סצינות שבהן נפגש יגאל עם פסיכולוג בעל מבטא דרום אמריקאי משונה, בגילומו של מיקי ורשביאק. הכמיהה של יגאל לפריז כמייצגת הפנטזיה הרומנטית האולטימטיבית היא דווקא הגיונית, אבל פחד הטיסה שלו (שמונע את הגשמתה) נדמה כבר יותר מדי. ישנם רגעים שבהם הסמליות הופכת למעיקה - וחרדתו זו היא דוגמא לכך.

לעומת זאת, הכימיה הנפלאה בין צמד כוכביו של "חמש שעות מפריז" מעניקה לסרט הרבה רגעי חסד. דרור קרן מעצב בהצלחה את דמותו החדשה-יחסית של הגבר הישראלי הרגיש ומצועף המבט, ויש במשחקו מידה ראויה של איפוק. הלנה

ירלובה המעולה משכילה לברוא דמות מרגשת ולגמרי לא סטראוטיפית, והחיבור בין השניים האלה על הבד טוען את הרומנטיקה התל אביבית האפורה ברגש ומלנכוליה, מהסוג המקובל בקולנוע האירופאי.

הסרטים הרומנטיים המעטים שהופקו בישראל לקו על פי רוב בדמויות סטראוטיפיות והתנהלות וולגרית. יש משהו בחיבור בין ישראליות ורומנטיקה שלא עולה יפה - למעט, אולי, במלודרמות הטורקיות של ג'ורג' עובדיה. קשה להיזכר בדימוי רומנטי בולט שטבע הקולנוע הישראלי לדורותיו בזיכרון הקולקטיבי של צופיו, ואולי אין זה מקרה שאת החסך הזה משלימות בשנים האחרונות דווקא סדרות טלוויזיוניות כ"אהבה זה כואב" ו"מה שנחוץ לרווק". במובן הזה לפחות, “חמש שעות מפריז" ממלא בכבוד את החסר.