אפוקליפסה אהובתי

"2012” הוא מגה-בידור קולנועי על מגה-חורבן. ואם סרטיו של במאי להיטי האסונות רולנד אמריך (“היום השלישי", “היום שאחרי מחר") עובדים ברמה כלשהי, הרי זה בכך שאינך נע באי נחת למקרא המשפט הנ"ל.

אכן, יש משהו לא נעים במחשבה על במאי גרמני שמעצב בסרטיו חזיונות מרהיבים של השמדה המונית. פעם אחר פעם הוא מספק בהם אותו דחף אינפנטילי, אותה תשוקה ראשונית, חסרת מוסר, לאטרקציה הגלומה בהרס. קולוסאלי. טוטאלי.

גלובלי. אפשר להירתע מעולם הדימויים הפשיסטי של אמריך, שהופך את מחיקת האנושות לספקטקל.

אבל רצוי גם להבין שזהו מנגנון מובנה בטכנולוגיית ה-CGI, שמאפשרת את החזון האסתטי הזה, ושהגשמתו היא עצם מהותה. במובן הזה, אמריך מגיש ארוחת שלוש מנות גדושה של קטסטרופה כלל-עולמית ממוחשבת (תקציבו המשוער של "2012” עמד על כ-260 מיליון דולר) לצופה שרוצה לצווח עוד ועוד מהנאה בפארק השעשועים הזה שמציע התרסקויות, קריסות עצומות, פיצוצים ומה לא.

מצטערים, העולם שלכם פג תוקף

החיבור בין קפיטליזם והרס מעולם לא היה כה בולט כמו בסרט הזה. “2012” הוא סך כל סרטי האסונות שהופקו עד היום - יש בו מ"רעידת אדמה", “הרפתקה בפוסידון", “טיטניק" ו"היום שאחרי מחר" - שכשלעצמם החזיקו בפילוסופיה שחיברה בין שאפתנותו של המיזם הקפיטליסטי שבמרכזם להיקף החורבן. ככל שהרברבנות הינה גרנדיוזית יותר, כך עולה מידת ההרס, וככל שמידת ההרס מתעצמת - כך הופך הסרט שמתאר אותו לגדוש, יקר ומרהיב יותר. מין מעגל קסמים שכזה.

קיוזאק והילד. כל זה בשביל לאחד משפחה אחת?

עלילת "2012” עוסקת בסוף העולם. קץ האנושות. תום ההיסטוריה. פשוט כך. על פי לוח השנה העתיק של בני המאיה, לכדור הארץ יש תאריך תפוגה, 21.12.2012, וסרטו של אמריך קושר את המועד האפוקליפטי הזה לאג'נדה פוליטית ופילוסופית בת זמננו.

במרכזו ניצבת דמותו של סופר כושל וגרוש (ג'ון קיוזאק הסימפטי) שמתפרנס כנהג לימוזינות, ושמתקשה להוכיח את עצמו כאב ראוי לשני ילדיו, המעדיפים את בן הזוג של אמם (הבמאי והשחקן טום מק'ארתי). במקביל, מסתובב כאן מדען שחור (צ'יווטל אג'יופור) הנוכח בשינויים תרמיים מדאיגים בליבת כדור הארץ, ויוצא להזהיר את מי שצריך לפני שיהיה מאוחר מדי.

כמקובל בלא מעט סרטים אפוקליפטיים (ו“מלחמת העולמות" של סטיבן שפילברג הוא רק דוגמה אחת), לא באה הקטסטרופה הגלובלית אלא כדי להביא לאיחודה מחדש של משפחה לבנה אחת. כך, השמדת האנושות היא הזרז למסע ההישרדות שעוברת במהלך הסרט הזה המשפחה האמריקנית, ולאופן שבו האב הביולוגי (קיוזק) שב ותופס את מקומו בתוכה בעולם החדש.

לפעמים החורבן הוא רק תירוץ

אלא ש-158 דקותיו של "2012” אינן מסתכמות רק בסיפוק ההנאה מהרס. חלקו השני נדרש לסיפור התנ"כי של תיבת נוח (למי שפספס, זהו גם שמו של בנו של הגיבור), ומתאר את מאמצי ההצלה של האנושות את עצמה באמצעות ספינות מאסיביות תוצרת סין, שעל סיפונן נאספים המובחרים שנועדו לשרוד.

"2012". מה לעזאזל יעשה אמריך בסרט הבא?

בשלב הזה הופך הסרט לשיר הלל לעוצמה הקפיטליסטית שמאפשרת את החזון הזה, ובנדיבותה מעניקה גם לחסרי המזל (ההון) את זכות ההישרדות. בהמשך לאותו חזון פשיסטי-גזעני, העולם החדש שייווצר יוותר אף נקי מהפסולת האנושית של העולם השלישי.

דומה שב”2012” מבקש אמריך לשבור את שיאיו שלו עצמו. ליצור את סרט האסונות האולטימטיבי. אחרי הכל, איזו קטסטרופה יכולה לעקוף את חיזיון השמדתו של כדור הארץ כולו? לתוך האמ-אמא של סרטי האסונות הזה משחיל

אמריך שביבי פרנויה גלובלית, שעל פיה מאחורי פרשת תיבת נוח האקטואלית מסתתרת לה קונספירציה פוליטית חובקת עולם, וזו רק מוסיפה לאופי ההיסטרי, המופרז והמהנה למדי של הסרט כולו.

להגיד שאמריך הולך הפעם בגדול יהיה האנדרסטייטמנט של העשור. סרטי האסונות הקודמים שלו, מתברר, היו רק תרגילי החימום. "2012” מייצר זיקה ברורה בין האנשים שרכשו כרטיסים למופע הפרידה מכדור הארץ, השורדים האולטימטיביים, לבין הצופים באולם שחוזים בו ממקום מושבם הבטוח באולם ובהווה. בעבור אלה האחרונים, קשה להניח שיקום בעתיד סרט אסונות שיעניק משהו יותר שווה ערך למחיר הכרטיס. בעבור אמריך, עולה השאלה הקשה באמת: מה הלאה?