(שם הסרט במקור: Hors Normes)

איזה בלגן החיים שלנו. אף פעם אין לנו מספיק זמן.  אף פעם אין לנו מספיק כסף. לחץ בעבודה. לחץ במשפחה. תמיד יש מה לעשות. אין לנו זמן לעצמנו. אין זמן לאחרים. אין לנו זמן לעשות את כל מה שאנחנו רוצים. אנחנו נמצאים כל הזמן במירוץ אינסופי אחרי הזנב של עצמנו.

אבל אולי זוהי אמנות החיים. המצב הכלכלי מכתיב. המצב הפוליטי-חברתי מכתיב. הסדר הקיים מכתיב. ואנחנו חיים בכאוס. ואולי אמנות החיים היא היכולת להתנהל בתוך הכאוס היומיומי, החוסר התמידי, ובכל זאת למצוא דרך להסתדר. בכל זאת למצוא דרך להיות עם חברים. עם אנשים שאתה אוהב. אולי לא האחת והיחידה לנצח, אבל עם חברים ואנשים שאתה דואג להם יום יום, שעה שעה, והם, בתמורה, מחזירים לך אהבה. ב"סה לה וי", סרטם הקודם והנהדר, נקש את טולדנו הציגו הווי של חברת קיטרינג של חתונות. חבורה צבעונית של אנשים שיצרה הרבה סיטואציות משעשעות, ומתוך האנושיות החמה של כולם נוצרה קומדיה יפהפיה ומחממת לב. ב"יוצאים מן הכלל" הולכים נקש-את-טולדנו צעד אחד נוסף קדימה, והפעם מוותרים על האלמנט הקומי כמעט לגמרי. הפעם זאת דרמה באופן מלא, ללא סימני ההיכר של הטיימינג הקומי הנהדר שלהם מסרטים קודמים, אבל האנושיות החמה של שני הבמאים האלו רק מתגברת מסרט לסרט, כי הפעם הם הציבו לעצמם משימה קשה במיוחד: ליצור אחווה וחברות עם אנשים שכמעט ולא יוצרים קשר עם הסביבה – עם אוטיסטים.

ובכל זאת, יש כאן אהבה אמיתית. אהבה אנושית. כמו ב"סה לה וי", גם כאן אין קו נראטיבי ממשי. אין כאן כמעט סיפור. למעשה, הדבר היחיד שמתקרב לאיזשהו סיפור הוא גם החלק הכי חלש של הסרט. איזושהי ביקורת שמתבצעת מטעם המדינה במוסד שגיבור הסרט מנהל. שני הפקחים מופיעים בסרט במנות קטנות מאוד, והסצינות בהשתתפותם מפוזרות בסרט ברווחים גדולים מאוד, כך שאין לקו הנראטיבי הזה בעצם קיום. למעשה, החלק הזה נמצא בסרט רק כדי להראות שהסדר והחוק הם אולי טובים וחשובים על הנייר, אבל למעשה הם מחמיצים את האנשים שלמענם הם נוצרו. אז מה שנשאר הוא לחיות בכאוס, מחוץ לנורמה (כשם הסרט במקור), מחוץ לסדר הממסדי, ולמצוא דרכים יצירתיות לעזור, להקשיב, להיות אנושי.נקש את טולדנו עובדים כאן מצוין עם מוסיקה, כפי שאפשר לראות כבר בסצינה הראשונה. המוסיקה הזאת מכניסה אותי באופן אינטואטיבי ומיידי אל מתחת לעור של האנשים שלא נותנים לי להיכנס אליהם, אל האוטיסטים, והצילום האנרגטי המתלווה למוסיקה יודע להעלות ולהוריד את הרגש. כמובן שרדה קאטב ווינסנט קאסל מצוינים כאן כאנשים עם סבלנות הברזל ועם הלב הגדול, שלא ממש מוצאים רגע לעצמם, ועדיין הם מעיין אין סופי של הענקה, והבימוי הסבלני שהולך שלב שלב עם כל דמות (בעריכה שיודעת לתת לכל דמות את הזמן שלה, ועדיין לקיים את הקבוצה הזאת בתוך הכאוס התמידי כיחידה אנושית אחת סוחפת), כך כשאנחנו מגיעים לסצינה שבה הדמות הראשית נשברת, גם אני נשבר (וזה לא הרגע המרגש היחיד כאן).

מ"מחוברים לחיים", שהיה קומדיה עם רגעים של דרמה, דרך "סמבה", שהיה דרמה עם רגעים קומיים, עבור ב"סה לה וי" שהיה קומדיה טהורה, ועכשיו עם "יוצאים מהכלל", שיש בו כמה רגעים משעשעים, אבל הוא בעיקר דרמה נהדרת, אריק טולדנו ואוליבייה נקש הופכים בעיניי עם כל סרט חדש שלהם לבמאים שאני אוהב יותר ויותר, במאים שאני מחכה לכל סרט חדש שלהם, כח עולה אמיתי בקולנוע העולמי. והסרט החדש שלהם מחמם לב בצורה בלתי רגילה, מרגש, ומרומם נפש. תענוג של סרט.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il