סיפור חייה של הארייט טאבמן הוא כה יוצא דופן, עד שמפתיע לגלות שרק בשנת 2019 נעשה הסרט הראשון על חייה. ב-1822 היא נולדה לעבדות במדינת מרילנד. בגיל 27 היא הצליחה לברוח לפילדלפיה החופשית, אך בחרה לחזור למרילנד שוב ושוב, תוך סיכון בלתי נתפס. ב-8 השנים בהן היא פעלה ב"מחתרת המסילה" היא הבריחה עשרות רבות של עבדים מבלי שאף אחד מהם מת או נלכד. במלחמת האזרחים היא גויסה כטבחית, הופעלה כמרגלת ולבסוף הנהיגה לוחמים ששחררו מאות עבדים. ואם כל זה לא מספיק אז לאחר המלחמה היא הייתה פעילה מרכזית במאבק למען זכות ההצבעה לנשים. דמות מופת ששמה הונצח בעשרות מבנים, רחובות ומוסדות ברחבי ארה"ב. השנה היא הייתה אמורה להיות מונצחת על שטר של 20 דולר לציון 100 שנים למתן זכות ההצבעה לנשים, אך תחת המשטר הגזעני והמיזוגני של טראמפ "עיצוב השטר התעכב" עד 2028.
כלל לא ברור שהמסגרת המוגבלת של סרט קולנוע יכולה להכיל סיפור חיים כה עשיר, ואכן נדמה שהוא מצדיק מיני סדרה טלוויזיונית (ואחת כזו אכן עלתה ברשת NBC לפני כ-40 שנה). "הארייט" (Harriet), סרטה של הבמאית האפרו-אמריקנית קאסי למונס ("סודותיה של איב"), מנסה להתמקד בפרק הזמן המתחיל לפני שהיא מחליטה לברוח, ובמהלך השנים בהן היא פועלת ב"מחתרת המסילה". זו בחירה שהייתה יכולה להתממש כעשייה קולנועית משמעותית גם אם יש בה ויתור על השלבים המאוחרים, והכמעט בלתי נתפסים, של פועלה לשחרור עבדים. למרבה הצער, גם אם סרטה של למונס מונע מכוונות טובות ושומר על נאמנות מתקבלת על הדעת לעובדות ההיסטוריות, התוצאה דלה למדי מבחינת תסריט ובימוי. המשחק של הזמרת והשחקנית סינתיה אריבו ("אלמנות") בתפקיד טאבמן הוא נקודת זכות, והיא אף זכתה עליו למועמדות לאוסקר המשחק, אבל זה לא מספיק כדי לאזן את מגרעותיו הבולטות של הסרט.
לעוד ביקורות קולנוע:
בתחילת הסרט ארמינטה "מינטי" רוס (השם של טאבמן לפני נישואיה) מנסה להשיג את החופש שהובטח לאימה על ידי הסבתא רבה של משפחת ברודס, הבעלים הנוכחים שלה. בגיל 45 הובטח שאימה תשוחרר מעבדות (בסרט הדברים מוצגים כאילו גם טאבמן עצמה עמדה להיות משוחררת). היא עצמה נשואה לעבד משוחרר בשם ג'ון טאבמן (זאכרי מומו), ורוצה את החופש לחיות איתו כאישה חופשית. למרבה התסכול והצער בקשתה נדחית על הסף.
כשהאדון למשפחת ברודס מת במפתיע, הגב הזקוף של מינטי יוצר עימות בינה לבין גידון ברודס (ג'ו אלווין – החבר של טיילור סוויפט) הבן המרושע שלו (ודמות פיקטיבית שנוצרה עבור התסריט). היא עומדת להימכר למדינה דרומית יותר, דבר שיבטיח לה חיים קשים עוד יותר, נתק מבני משפחתה, וסיכוי קטן יותר לברוח אם תחליט לעשות זאת. היא מחליטה לברוח לפילדלפיה. היא נפרדת מהוריה ויוצאת למסע רגלי בעודה נרדפת על ידי ציידי עבדים והחבורה שמשפחת ברוגס ארגנה (במציאות היא ברחה עם שני אחיה). בעזרת כומר שחור וחופשי (המבוסס על דמותו האמיתית של האב סמואל גרין) היא מסתייעת ב"מחתרת המסילה" כדי להימלט מהדולקים בעקבותיה. בהגיעה לחוף מבטחים בפילדלפיה היא לוקחת על עצמה את השם "הארייט טאבמן".
בהגיעה לפילדלפיה היא נעזרת בוויליאם סטיל (לסלי אודום ג'וניור), דמות מפתח אמיתית במחתרת, אם כי נדמה כי הסרט נוטה מדי להציג אותו כהססן ופאסיבי לעומת נחישותה של טאבמן. כמו כן היא שואבת השראה מדמותה העצמאית, החופשית והמצליחה של מארי בוצ'אנון (ג'אנל מונאי) – דמות שהומצאה לסרט – אבל את הנחישות שלה היא מתרגמת להחלטה לחזור ולהציל עבדים שנותרו מאחור.
בריאיונות עם הבמאית למונס היא חזרה יותר מדי פעמים על הרעיון שטאבמן היא מעין "גיבורת-על". יתכן שזו אסטרטגיית הישרדות המשחזרת את הפיץ' שבאמצעותו ניסתה להצדיק את הסרט באקלים הקולנועי הנוכחי. כן – טאבמן נשאה נשק, היא הייתה אישה לוחמת ונועזת, היא ללא ספק הייתה בצד בני האור, ויש את הממד של ההתקפים הנרקולפטים/אפילפטיים שהופכים במחשבתה לחזיונות נבואיים בהשראה אלוהית ושאותם למונס הגדירה כ"חוש העכביש שלה" (תוצר של פגיעת ראש אלימה שספגה בנעוריה).
אבל טאבמן הייתה גם אישה בשר ודם שפעלה בעולם של בני אדם. נדמה כי התסריט והבימוי של למונס לא מספק לדמות מספיק הזדמנויות לעצב דמות מורכבת, ועוד פחות מכך לדמויות אחרות שאיתן היא באה במגע. אולי זו שאלת מחסור בזמן או ביכולת, אבל יש מספר מאוד מוגבל של מעמדים שנחרטים בזיכרון. בעייתי במיוחד המימוש הוויזואלי של "חוש העכביש" באמצעות הבזקים בנאליים מונוכרומטיים-כחלחלים של שברי התרחשות - תחבולה סגנונית רדודה המבוצעת באופן הגובל בחובבני. כמו בבדיחה המפורסמת זה לא טוב, ומצד שני יש מעט מדי מחייה של טאבמן בסרט.
בשנים האחרונות כל טקס אוסקר הפך להזדמנות לאוורר את תחושת הקיפוח הגזעית/מגדרית מול הדמון המונוליטי של חבר האקדמיה הלבן והפריווילגי מחולל ההדרה. "הארייט" הוא הסרט האפרו-אמריקני היחיד שזכה השנה לאיזושהי מועמדות, וגם כאן רק לשני פרסים בודדים – השחקנית הראשית לסינתיה אריבו והשיר המקורי הטוב ביותר.
היו השנה כמה דוגמאות משמעותיות יותר לקולנוע אפרו-אמריקני ("אנחנו", "קוראים לי דולמייט", "Waves"), אך לא הייתה דוגמה נוספת להתמקדות בדמות בעלת ערך היסטורי. אם לא מכל סיבה אחרת, זו כנראה הצדקה מספקת לנוכחותו, מזערית ככל שהיא, במועמדויות. "הארייט" לא מתקרב באיכויותיו ל"12 שנים של עבדות" (2013), או ל"אור ירח" (2016) שזכו בפרס הסרט טוב ביותר, ואין בו את אותה חיות (שאינה נטולת פגמים) שזיכתה את "שחור על לבן" (2018) של ספייק לי במועמדות לפרס הסרט הטוב. עד כמה שמפתה לבנות קייס גזעני כלפי האקדמיה, לא על דלות המועמדויות של "הארייט" ניתן יהיה לבסס אותו.
