הכסף החכם אומר שהגעתו של "ג'וג'ו ראביט" לישראל תלווה ברעש הרגיל שעולה בכל פעם שמישהו מעז להעניק טיפול קולנועי-קומי למשטר הנאצי בכלל ולהיטלר בפרט. הרי הסרט הזה, שבו אדולף היטלר הוא חבר דמיוני של ילד בן עשר, עשוי לכאורה מכל הטריגרים של אנשי ה"עד כאן, יש דברים שלא צוחקים עליהם", להלן העדכאנים. אבל מי שיאשים את הבמאי-שחקן-תסריטאי טאיקה וואיטיטי בזילות או כיו"ב מילים של עדכאנים יחטא ליצירה הנהדרת הזאת, אחד הסרטים הטובים של 2019 או הסרט הגדול הראשון של 2020, תלוי לפי לו"ז היציאה לאקרנים של איזו מדינה אתם סופרים.

אנחנו בגרמניה, בדיוק כשהמלחמה מתחילה לברוח מהידיים של היטלר. גיבורנו הוא יוהנס "ג'וג'ו" בצלר (רומן גריפין דייוויס בהופעה שנכנסת ישר לפנתיאון של תפקידי הילדים המשובחים בכל הזמנים), בן עשר שמתגורר עם אמו (סקרלט ג'והנסון) ומתחזק חברות דמיונית עם גרסה קומית של היטלר (וואיטיטי). בבית יש גם סוד שמוטב להניח לסרט לחשוף, אבל אין שום נזק בלגלות שג'וג'ו הוא חבר בתנועת הנוער ההיטלראית, שם מחנכים אותו לערכים נאציים ומעבירים אותו טרום-טירונות כלל גרמנית (סם רוקוול ורבל ווילסון גונבים לא מעט מהסרט בתפקיד המדריכים). הוא לא בנוי לזה, וזה כמעט עולה לו בחייו, וזה רק חלק ממה שמנתק אותו מהעדר של הילדים שטופי המוח. 

בסרט התיעודי "הצחוק האחרון", על הומור ושואה ומה שביניהם, קרל ריינר מדבר על זה שאם הבדיחה שלך באה מאזורי המלחמה ההיא, אז היא חייבת להיות *ממש* מצחיקה. והיטלר של "ג'וג'ו" הוא אכן מצחיק, מצחיק בקול רם, אסתכן ואומר שמצחיק יותר מכל היטלר מצחיק אחר שראיתי, לרבות - צר לי על חילול הקודש, אבל בחוויה הסובייקטיבית שלי זה פשוט נכון – צ'רלי צ'פלין ב"הדיקטטור הגדול". אלא ש"ג'וג'ו ראביט", באופן שלטעמי הוא לא פחות מנס, עושה הרבה יותר מלספק פאנץ' ליינים: הסרט הזה כל כך, כל כך מרגש. 

מבקרים וביניהם הח"מ אוהבים לחפור על "טון" קולנועי, וזו לא הפעם הראשונה שאני רואה סרט של וואיטיטי ששולח חץ מדויק ללב המטרה החמקמקה של הסרט המצחיק-נוגע. כלומר, הוא פגע בול גם במטרות גדולות יותר - "ת'ור רגנארוק" ו"החיים בצללים" שלו הם בקלות שניים מהסרטים הכי מצחיקים של העשור שעבר שלשום - אבל "ג'וג'ו" הוא כבר הסרט השני שלו שנראה לי מרחוק רק כקומדיית-צחק-בקול-רם ומתגלה גם כסיפור התבגרות רגיש ומרגש עם טונות של ערך מוסף. הקודם היה "המצוד אחר אנשי הבר" מ-2016, סרט שמעטים מדי ראו ואני מקווה שאולי יזכה לעדנה מחודשת עכשיו כשכולם מדברים על "ג'וג'ו".

רק השבוע צפיתי בפרק האחרון והמוצלח ביותר עד כה של הסדרה "המנדלוריאן", שוואיטיטי שימש בו במאי ושחקן אורח. האם האיש הזה מסוגל לעשות דבר רע? כי עד כה זה לא קרה, והפרק הזה והסרט הזה רק מעוררים אצלי יותר תיאבון לקראת המשך הקריירה שלו (בקרוב אצלנו: "ת'ור 4"). בעולם מושלם הוא צריך להיות מועמד לאוסקר פעמיים על "גוג'ו", הן על תסריט מעובד (לרומן "Caging Skies" מאת כריסטין ליואן) והן על תפקיד משנה; בעולם האמיתי אסתפק בכך שהעדכאנים וכיו"ב צקצקנים יבינו את ההבדל שבין זילות לחשיבה מחוץ לקופסה, בין פרובוקציה להברקה. הבמאי-כותב-שחקן היהודי מניו זילנד עשה סרט שאולי נשמע כמו אצבע בעין, אבל הוא צביטה בלב.