"1917" הוא בדיוק מהסרטים שעבורם הולחם הצירוף "אירוע קולנועי". סם מנדס, זוכה האוסקר על "אמריקן ביוטי", בסרט מלחמה שמצולם כולו (או ליתר דיוק ערוך כולו) כשוט אחד מתמשך, ושהצלם שלו הוא רוג'ר דיקינס ("ארץ קשוחה", "סקייפול", "פארגו" וטייטל כמעט רשמי של גדול צלמי תבל)? ההייפ עצום ורב ובלתי נמנע, עם רוח גבית של שלוש מועמדויות משמעותיות ל"גלובוס הזהב" (על בימוי, על סרט בקטגוריית דרמה ועל המוזיקה של תומאס ניומן, מי שכתב גם את הפסקול האינסטנט-קלאסי של "אמריקן ביוטי"). ובעוד שראיתי מקרים הרבה יותר קיצוניים של "על מה הרעש", הסרט הזה הוא בעיקר אכזבה גדולה.
הסיפור רזה מאוד: שני חיילים של הצבא הבריטי (ג'ורג' מקיי ודין-צ'רלס צ'פמן) נשלחים עם הודעה בהולה לגנרל שנמצא מעבר לקווי האויב. יש להם זמן מוגבל להעביר לו את ההודעה הקריטית, והדרך - בתוך וסביב קו הינדנבורג, מערכת הביצורים המטורפת שהקימה גרמניה בחזית המערבית - מסוכנת על גבול ההתאבדותית. זה בעצם הכל, מלבד מוטיבציה אישית-רגשית: חיי אחיו של אחד השליחים יעמדו בסכנה ברורה ומיידית אם ההודעה לא תגיע ליעדה בזמן, דגש על זמן.
119 דקות נמשך "1917", וברבע הראשון שלו השתלטה עליי תחושת "כזה עוד לא היה" משכרת. נכון שלא נורא מזמן ראינו הדגמה מאלפת של שימוש בטכניקות דיגיטליות כדי ליצור מראית עין של סרט בשוט אחד, לא ערוך - זה הרי היה כל הקטע של "בירדמן" - אבל קשה להפריז בתיאור האפקטיביות של הטריק המורכב הזה בתוך סרט מלחמה, ועוד כזה שהמבנה שלו הוא מרוץ (שליחים) נגד הזמן. אני סולד כמו אף מגחמות סגנוניות שאין להן הצדקה סיפורית, ולסרט-בשוט-אחד הזה יש בהחלט הצדקה: זו חדירה לעומק האויב שמתחילה בן רגע, במחי פקודה, ואנחנו חווים עם הגיבורים את האינטנסיביות שלה ואת כל הלחץ המצטבר שהיא מייצרת. זה קשר אמיץ ויציב בין צורה ותוכן, ובעניין הזה אין לי רבע טענה למנדס (ובטח שלא לדיקינס, שעושה כאן עבודה של מאסטר). אבל פור קרייסט סייק, מה זה התסריט הזה?
הכתיבה של מנדס ושותפתו קריסטי וילסון-קיירנס נכשלת ביצירת אמינות ברמה הבסיסית ביותר - עזבו פרטים וספוילרים, פשוט שאלו את עצמכם ביציאה מהאולם אם נראה לכם סביר ש*כל* זה קרה בזמן שבו מנדס רוצה שנאמין שזה קרה - ונופלת שוב ושוב לשתיים מהמלכודות המבאסות ביותר בנמצא, קלישאות ז'אנריות וסימבוליזם מציק, לעתים בעל משמעות דתית שנראית תלושה ומאולצת. ובעוד שגלריה נאה של שחקני משנה (קולין פירת', בנדיקט קמברבץ', מארק סטרונג ומעל כולם אנדרו סקוט) עושה את שלה בחיזוק תחושת האירוע, צ'פמן לא מצדיק את גודל התפקיד שלו ומק'קיי עומד רק בקושי בשלו.
ב-1981 ביים פיטר וויר את "גליפולי", שכמו "1917" מתנהל בחלקו בחפירות האיומות של המלחמה ההיא וכמוהו עוסק באנשים שתפקידם להעביר הודעות בין המתבצרים. אני לא יכול להימנע מהמחשבה שמההפקה האוסטרלית הצנועה ההיא יצא סרט מרגש בהרבה מזה של מנדס, סרט שאמנם לא נחשב כיום לקלאסיקה אבל יש בו קסם וכאב ותחושה חמוצה של משובת נעורים שנגדעת, והלוואי על מנדס שמץ מכל זה. סרטים שמושכים תשומת לב לאופן העשייה שלהם מסתכנים אוטומטית בניכור, ו"1917" אכן מתקשה מאוד לרגש, אבל מה שבאמת מאכזב זו התחושה שהסרט נותר עקר לא בגלל שהוא צועק "תראו, הכל בשוט אחד" - אלא מפני שהוקדשה תשומת לב רבה יותר לאופן שבו הוא יצולם מאשר לאופן שבו הוא נכתב. מהבמאי של "אמריקן ביוטי" זאת אכזבה באמ-אמא של ההגדרה.