הסרט הזה כמעט ייצג את רוסיה באוסקר. חבל שלא מספיק ראו אותו

"ג'ירפה" הוא סרט מאתגר לביקורת, משום שכדי להבהיר מה הופך אותו למטלטל כל כך מבחינה רגשית צריך לחשוף את המהלכים הדרמטיים של התסריט. וכיוון שמדובר בספוילרים מהותיים, אין לי כל כוונה לעשות זאת. אומר רק שאף שהסרט נפרש בקצב איטי על פני יותר משעתיים, אין בו רגע משעמם, כי הגילויים לאורך הדרך שולחים אותנו שוב ושוב לבחון מחדש את מה שראינו. וזה לא רק מועך את הלב, אלא גם מעצים את ההומניזם של הדרמה המרה והמפעימה הזאת.

מה שאפשר לספר זה שג'ירפה הוא כינויה של בחורה גבוהה במיוחד בשם איה (ויקטוריה מירושניצ'נקו), שעובדת כאחות בבית חולים בלנינגרד זמן קצר אחרי תום מלחמת העולם השנייה. היא מטפלת שם בחיילים פצועים, בהם חייל משותק בכל גופו שמפלרטט איתה. היא עצמה סובלת מפוסט טראומה שבשלה שוחררה מהצבא. מדי פעם היא נכנסת לקטטוניה, וכך אנחנו מוצאים אותה בשוט הפתיחה של הסרט.

קשה להאמין שזו בכורתה הקולנועית (מתוך "ג'ירפה")

המלחמה והמשטר הקומוניסטי הותירו שמות בעיר המלכותית. רעב ועוני מרוד מאיימים על כל התושבים, פרט לאלה המקורבים לצמרת. מנהל המחלקה הנדיב מאפשר לאיה לקבל קצבה כפולה כדי שתוכל להאכיל את ילדה הקט אבל גם זה מספיק בקושי. כשחברתה מאשה (וסיליסה פרליגינה), ששירתה לצידה, משתחררת מהצבא ושבה ללנינגרד, השתיים מנסות לשרוד יחדיו.

אחרי הפרסים שגרף בפסטיבל קאן, "ג'ירפה" ייצג את רוסיה באוסקר, ונכלל בשורטליסט בקטגוריית הסרט הבינלאומי. אני משערת שאילו ראו אותו יותר אנשים הוא גם היה עולה לחמישייה הסופית. במהלך הצפייה נזכרתי ב"יתומות הסערה", המלודרמה האילמת של ד. וו. גריפית' מראשית ימי הקולנוע על שתי אסופיות בפריז, שהופכות לקורבן של המהפכה הצרפתית. אף שהוא מציג תמונה משכנעת ביותר של המציאות אחרי המלחמה, התסריט החכם של "ג'ירפה" מסתמך על מהלכים עלילתיים שיובאו מתבנית של מלודרמה. אלה מוכלבים היטב למציאות המסויטת של הסרט, ולמצב הקצה של הדמויות, שעושות הכל כדי לשרוד מבחינה פיזית ונפשית. אני לא חושבת שאי פעם ראיתי סרט שטיפל באופן מהותי ואקוטי כל כך בגורלן של נשים במלחמה.

קאנטמיר בלאגוב, שזה רק סרטו השני באורך מלא, יצר כאן משהו בלתי רגיל. עם כל הקושי הבלתי נסבל שבחיים המדכאים האלה, הסרט כורך אותנו בתוכו ובגורלן של הנשים האמיצות האלה. כל בחירה שמוצבת בפניהן היא בחירה מוסרית לפני ולפנים, ולא פעם הרושם הראשוני שלנו לגבי בחירות שעשו בצומת מסוים, משתנה כשאנחנו לומדים עוד עליהן ועל מה שחוו בחזית.

קשה להאמין שזאת בכורתן הקולנועית של מירושניצ'נקו ופרליגינה, שתיהן טובות כל כך. גובהה יוצא הדופן של מירושניצ'נקו תורם לתחושת הזרות והבידוד של איה המופנמת, ועיניה הקרועות חודרות לנשמה. מאשה היא דמות סוערת יותר, שתופסת את גורלה בשתי ידיה, והיא זו שדוחפה את העלילה קדימה. החיבור בין השתיים מייצר אנרגיה שיכולה להאיר עיר שלמה.

עם זאת שהמרחבים הדלים שבהם מתרחש הסרט מעבירים היטב את הקושי של החיים בלנינגרד החורפית, הצבעוניות שלו לוכדת את העין ביופייה האפל. כתמים של ירוק עז – סוודר, שמלה, משיכת צבע על קיר – מייצרים קונפליקט ויזואלי עם הגוונים הזהובים או אדמדמים של הרקע, ותורמים לחיוניות של החוויה. כי זה לא רק מאבק הישרדות, אלא מלחמה על קרעים קטנים של נחמה.

ציון: 4.5/5
סרט על: שתי חברות נאבקות לשרוד בלנינגרד ההרוסה של 1945
ללכת? איזו שאלה. חוויה קולנועית ואנושית מצמיתה ועם זאת מסעירה

Dylda בימוי: קאנטמיר בלאגוב. עם ויקטוריה מירושניצ'נקו, וסיליסה פרליגינה. רוסיה 2019, 130 דק'