אחרי הצפייה עלתה שאלה אחת: מה הסרט הזה רוצה מאיתנו?

לקולנוע הישראלי יש קטע עם גברים קשים. מצ'ואיסטים שמתקשים לדבר על הרגשות שלהם, או בכלל מסרבים להרגיש, חלקם מתרגמים את הפגיעות המודחקת שלהם לאגרסיה כלפי אלה שדוחקים בהם להתבטא. שבוע אחרי סרט על אבא אטום רגשית שמתקשה לתקשר עם בתו הסובלת ("היום שאחרי לכתי"), יוצא למסכים עוד סרט על גבר קשה, שמרחיק מעליו את האנשים שרוצים בקרבתו. הטוויסט המסוים הוא שהפעם מדובר בהומו שחי בזוגיות יציבה כבר 15 שנה ומוקף חברים שאוהבים אותו.

יואב (עודד לאופולד) הוא ארכיטקט מצליח שמקפיד לשמור על כושר ולטפח את שריריו כדי שלא יראו שהוא כבר בן 42. הוא רץ למרחקים ארוכים לא רק במציאות, אלא גם בחלומותיו המסויטים. בן זוגו האוהב דן (אודי פרסי) צעיר ממנו בארבע שנים, שזה הפרש הגילים המקובל בסרטים ישראליים על זוגות הטרוסקסואלים, אבל משום שהוא לא חצה את גיל 40 הוא עדיין נחשב לצעיר ונחשק. בתחילת הסרט יואב מקבל חתיכת ליטוף לאגו מחברת הילדות שלו עלמה (רות אסרסאי), שפותחת תערוכת צילומים המוקדשת כולה לדיוקנאות שלו. הסרט לא נותן הסבר לתערוכה התמוהה הזאת אלא מדלג הישר לעניין המרכזי. עלמה, שהייתה לאמנית מצליחה ושמה מתנוסס בעיתונים, מספרת לנוכחים שהיא בהריון. משום מה הידיעה הזאת מערערת לגמרי את עולמו של יואב. למה? הסרט אף פעם לא מצליח להצדיק את תגובתו הקשה שמניעה את הדרמה כולה.

מתוך "15 שנה" (צילום: אוריאל סיני)

במסיבה לרגל 15 שנות זוגיות, יואב, ש"מת על זה שחושבים שהוא סטרייט", כפי שאומרת עלמה – תוקף זוג חברים הומואים שמגדלים תינוקת ומאשים אותם בבורגנות. אחר כך אנחנו מבינים שיש לו איזה כעס על אבא שלו שכנראה בגללו הוא לא רוצה להיות אבא בעצמו, אבל עדיין לא ברור מה אכפת לו שעלמה הלא נשואה תהיה אמא. זה לא שהיא ביקשה ממנו משהו (אפילו לא את זרעו). ומה שהכי לא ברור זה מדוע כל האנשים בסרט אומרים שהם כל כך אוהבים את הגיבור האנטיפת הזה, ואיך זה שהזוגיות שלו עם דן החמוד שרדה את ה-15 שנה שבכותרת. וחוץ מזה, למה כל הדירות – גם זו של האמנית – נראות כאילו נגזרו מהקטלוג של איקאה?

זה סרטו הראשון של יובל הדדי, והתסריט העמום שכתב אינו מספק לשחקנים, וגם לא לעצמו כבמאי, מספיק חומר לעבוד איתו. לפעמים הדמויות אומרות יותר מדי, לפעמים פחות מדי, וכסרט על משבר אמצע החיים, "15 שנה" אינו מצליח לחדור אל מתחת לפני השטח. זה אתגר לא פשוט לבנות סרט שלם סביב דמות סרבנית, ולאופולד נדמה אבוד בתפקיד. באחת הסצנות הוא תולש מאלבום משפחתי ישן תמונות של הוריו ומהדק אותן לקיר בחמת זעם. בסצנה מאוחרת יותר הוא תולש את אותן תמונות באקסטזה של זעם. ובשני המקרים אנחנו מתבוננים ביואב מבחוץ ולא מבינים מה עובר על הדמות שכל פעולותיה נדמות מכאניות.

מי שדווקא כן מצליח להותיר רושם בדקות הספורות שהוא על המסך הוא תמיר גינזבורג בתפקיד בחור שמחזר בחן אחרי דן. וזה מחדד עוד יותר את התהיה לגבי דבקותו של דן בגבר המשובש והלא מאוד מעניין שאיתו הוא חי 15 שנה.

ציון: 2.5/5
סרט על: משבר גיל ה-40 של ארכיטקט הומו
ללכת? לא חובה. דרמה מכאנית ולא מגובשת

בימוי: יובל הדדי. עם עודד לאופולד, רות אסרסאי, אודי פרסי, דן מור, תמיר גינזבורג. ישראל 2019, 90 דק'