כתוב מה שאתה מכיר. זה אחד הכללים הכי מפורסמים בכתיבה. לכאורה אדם יוכל להניב יצירה הרבה יותר אמינה ומשכנעת כשהנושא או העולם או שניהם יהיו כאלה שהם מכיר לפני ולפנים, גרסה כלשהי של המציאות הכי קרובה אליו. בהתחשב בכך שהעולם והמציאות שרובנו מכירים לא דורשים ערכי הפקה יוצאי דופן, פחות "פאודה" ויותר "צומת מילר", אפשר להבין מדוע במקרה של הטלוויזיה הישראלית כתיבה כזאת הפכה לברירת מחדל. לרוב זה קורה תחת מטריית הדרמה הקומית. הרי כאלה הם חיינו, ערבוביה של שמחה ועצב.
כל זה לא אומר שמנקודות המוצא הצנועות האלה לא מגיעות יצירות מעולות. "על הספקטרום", "שטיסל", "נחמה", "התסריטאי" ואחרות הן דוגמאות בולטות מהשנים האחרונות. אבל לצדן יש לא מעט סדרות שמשאירות חותם הרבה פחות משמעותי, שהדבקות שלהן במוכר קוצצת מלכתחילה את כנפיהן, מעמעמת את הקו בין המוכר לשחוק. לפעמים הסיבה היא שהמוכר שלהן מלכתחילה לא כזה מעניין. פעמים אחרות זה קורה כי היוצרים מסתמכים כל כך על ההיכרות הזו, עד שנדמה כי הם מתקשים לפתח אותה מעבר לכך. לצאת מחוץ לקופסה.
"לעבור את הלילה", הסדרה החדשה של yes, היא עוד אחת מהאסכולה הזו, בתת-ז'אנר שחוק בפני עצמו שבו היוצרים גם מככבים כגרסאות של עצמם. הפעם אלו הם שי גולדשטיין ולאה לב. הוא תמיר בן טוב, שדר רדיו כבר מעל שני עשורים שהתאלמן מאשתו לפני כשנתיים ומאז מגדל לבדו את בנו המתבגר (אורי איתן). היא נטע ליברמן, כוכבת רשת שמצוותת אליו כשהרייטינג של תוכניתו לא מפסיק לדעוך. אחרי התחלה חורקת השניים מתיידדים, וכאשר הדירה של נטע הופכת לא ראויה למגורים, היא עוברת להתארח אצל האב ובנו.
לא בכדי הפכו היחסים בין גולדשטיין ללב לסדרה. תמיר ונטע הם שלוחות של השניים, "לעבור את הלילה" היא שלוחה ויזואלית של הכימיה הטבעית ביניהם כפי שהתבטאה ב"מועדון ארוחת הבוקר", תוכנית הרדיו האמיתית שלהם ב-103FM (שבוטלה ממש החודש אחרי ארבע שנים באוויר). בגרסה הטלוויזיונית היא הופכת לא פעם למין המחזה של השיחות הרדיופוניות: הם מספרים זה לזה על קורותיהם באותו יום, כשבמקביל הסדרה מציגה בפנינו את האירועים שהם מתארים. מסביב להם מרחפים החבר האשמאי של תמיר שחווה צרות עם רעייתו (אורי גוטליב), בחור שנטע מתקרבת אליו (אופק כהן), מנהל התחנה החדש (מוריס כהן), עורך התוכנית שהם מתנגחים איתו בקביעות (רותם קינן) ובהמשך גם חברת עבר של תמיר (נתי קלוגר) ובעלה (שי אביבי).
על פי רוב, על סמך חמשת הפרקים שנשלחו לביקורת (מתוך העשרה שמרכיבים את העונה), אין ב"לעבור את הלילה" הרבה יותר מזה. אנקדוטות מבדרות - חלקן מבריקות יותר, חלקן פחות - משובצות לכדי ציר ליניארי בפרקים קצרים וקלים לעיכול. רוב הזמן נראה שאנחנו צופים בפרסונות יותר מאשר בדמויות אמיתיות. מעטים הרגעים שבהם "לעבור את הלילה" מציגה איזה רגע שנראה כן, חף מפאנצ'ים כפויים או קישורים מאולצים.
ניחא בדיחות קרש כמו סיפורי האימה שמספרת אמה של נטע, גגים בלויים שנשלפו מהנפטלין על מצב הדירות העגום בעיר הגדולה ועל דייטים גרועים (חובבת תיאוריות הקונספירציה היא בחירה עצלה במיוחד), אבל חוסר המעוף של הקומדיה מקרין על רוב מה שקורה בסדרה. זה ניכר אפילו ברגעי מפתח, כמו זה שמוביל לחיבור הדיורי בין תמיר לנטע. היא אומרת לו לא להוריד בשירותים את המיכל המלא, הוא מתעקש משום מה בכל זאת לעשות את זה, הבית מוצף, החברים שהיו שם נמלטים בלי לנסות לעזור. העלילה הייתה צריכה להעביר את נטע אל הספה של תמיר - הנה הדרך נטולת האלגנטיות שבה זה קורה.
אם שני אלה לפחות מקנים תחושה של דמויות עגלגלות, מן הסתם כי הם מבוססים על גולדשטיין ולב, יתר הדמויות נותרות דקיקות במפגיע. אורי החבר הסקסיסט עם הפה-ג'ורה מתואר במשיחות מכחול גסות לא פחות ממנו. יאיר עורך התוכנית הוא קריקטורה של סחי. ואולי החמור מכל: הסדרה רוקמת קשר בין נטע לבין עירד, בנו של תמיר, אולם בשום שלב לא מתמקדת בו באמת. הנער נשאר דמות דלה ולא מפותחת גם אחרי חצי עונה, מה שלא מאפשר ליחסים ביניהם לצמוח ולסדרה כולה לתאר את מה שהיא חושבת שהיא מתארת - חיוניות החוזרת לבית שחווה אובדן גדול. אובדן שגם הוא מתקשה להציג בפנינו את המשמעויות שלו, מלבד חיי האהבה החסרים של תמיר.
ייתכן בהחלט שאם "לעבור את הלילה" תזכה לפרקים נוספים נחזה באפיונים מעודנים יותר. אולי היא אפילו תתאפס על עצמה עוד לפני סוף העונה הראשונה. אך נכון לחציה הראשון היא בוסרית וגמלונית, ניזונה מחן וסימפטיות שיש בקשר האמיתי שבין גולדשטיין ללב, לא מספיק כדי לעורר דחיפות לצפות בפרק הבא. שורה נוספת ברשימה הארוכה של סדרות שנכלאו בקופסה של עצמן.
"לעבור את הלילה" משודרת במוצאי שבת ב-22:30 ב-yes Comedy.