בסרטי האימה הכי אפקטיביים בעיני, האנטגוניסטים הכי מאיימים מעולם לא היו מפלצות או חייזרים, רוצחים עם סכינים, מסורים או ווים. אלא דווקא מחשבותינו, המשחקות בנו, המכניסות אותנו לפרנויה שהאימה האמיתית מסתתרת מתחת לאפינו. לחדש מותג קלאסי כמו האיש הבלתי נראה מגלריית המפלצות של יוניברסל, הוא רעיון מצוין בעיני ועם זאת קשה שלא לברוח מצילו של כישלון האולפן בלחדש את המומיה לפני שלוש שנים עם טום קרוז.
ומה הפתרון? להעביר את המותג לחברת ההפקה שמבינה דבר אחד או שניים בסרטי אימה (לטוב ולרע), להעסיק יוצר עם קול ייחודי שכלל לא מפחד להתלכלך והתוצאה הסופית אתם שואלים? מהנה להפליא ולעיתים זדונית. במודל – 2020 העלילה עוסקת סביב ססיליה קאס שנמלטת באישון לילה מבן זוגה האלים אל ביתו של חבר ילדות ובתו המתבגרת, לאחר מכן סדרה של צירופי מקרים קטלנים יעמידו את שפיותה של ססיליה במבחן.
- "בלתי נראה" באדיבות Tulip Entertainment
כל הכיף ב"בבלתי נראה" הוא ההגעה ללא שום ידע מקדים. הסרט נע בין הטיפשיות להצחיק לבין בידור. אוסיף בזאת כי ברגעים בהם הבמאי לי וואנל הולך עד הסוף עם קולנוע הלונה פארק שלו, "בלתי נראה" מראה סימני דופק מואצים (המערכה השלישית הייתה מדהימה). אנו מתברכים גם בסצנות אקשן מדממות המצולמות בצורה נקייה ואסתטית ומרשימה בגזרת האפקטים של האיש הבלתי הנראה.
אין זאת אומרת שרגעי האימה היותר שקטים שחיכיתי בכיליון עיניים מבוצעים ברשלנות, ההפך הוא הנכון. הם מבוצעים לשלמות, מי שמצליחה למכור לי אותם היא לא אחרת מאשר אליזבת מוס שתפקידה כאן לא רק דורש הרבה מבחינה רגשית, אלא גם גופנית.
חוץ מכמה אלמנטים מגוחכים בתסריט המתקשים להתחבר בין מה שבעצם סרט סוג B וסרט מתח פסיכולוגי מהרמה הראשונה, חשוב לציין את התסמין הכי גדול ממנו סובל הסרט (וכמוהו יש הרבה אחרים), רעשים קוליים עוצמתיים שמבהילים את הקהל, לא הייתי מתלונן עם השימוש בהם היה עדין יותר, אפשר להתנחם כי רגעיהם ספורים ומעוטים.
ולמרות זאת, "בלתי נראה" מהווה בחירה טובה לצפייה בבתי קולנוע, הסרט הצליח להתעלות מעל רף הציפיות, והוא מציב את לי וואנל כחתיכת כישרון שכדאי לפקוח עליו עיניים.
- התמונה הראשית מתוך "בלתי נראה" באדיבות Tulip Entertainment
