עוד ארבעה ימים בדיוק יפתחו שערי הפסטיבל ואין זמן יותר נכון מזה לפוסט המלצות ואזהרות הראשון שלי. לפני שאתחיל אציין כי כבר יצא לי לדבר על שני סרטים בתקופת פסטיבל קאן, "ג'ו הקטן" ו"עלובי החיים".
"החיים למעלה"
אחד מן הסרטים הכי אהובים בקרב המבקרים השנה וסרטה דובר האנגלית הראשון של הבמאית הצרפתייה קלייר דני, הוא בהחלט סרט קשה לעיכול (ולא רק בשל סצנות הסקס והאלימות שלו). מצד אחד זה סרט יפיפייה לעין והוא מנצל בחוכמה רבה את סצנות החלל המועטות שלו שגרמו לי להתפעל כל פעם מחדש. מן הצד האחר הוא מתיש ומתסכל מאוד, וההרגשה הכללית הנובעת ממנו כי הוא מאמין שהתסריט יותר חכם ממה שהוא. כל הפילוסופיה שלו על טבע האדם מרגישה לעוסה, מה שגם לא עוזר היא העובדה כי כל דמויותיו מרגישות חד ממדיות ואין באמת אף אחד שאפשר להאחז בו מבחינה רגשית.
"מלכת הלבבות"
בעברי ציינתי את דנמרק כאימפריה בתחום הקולנוע, אם יצא לכם לראות מתחילת השנה את "האשמים", הייתם מבינים למה אני מתכוון. השנה הזאת זה "מלכת הלבבות" המייצג בפסטיבלים שונים את הקולנוע הדני, ולצערי הרב די התאכזבתי ממנו.
שיהיה ברור כי לא מדובר בסרט רע, חציו הראשון מתנהל כסוג של דרמה טיפוסית על הרצון העז לחיות את נעורינו והפחד מהעתיד. טרינה דירהולם היא ככל הנראה הסיבה היחידה שלשמה שווה לראות את כל הסרט, זו מערכתו האחרונה שמרגישה מעט מתוחה ומסובכת סביב עצמה, וזאת גם מבלי לציין עלילת משנה אחת שלא באמת מפותחת ורק קיימת בשביל להראות לנו עד כמה טובת לב היא הדמות הראשית.
"אש עוד תבוא"
סרטו של אוליבר לקס, ייחצה את צופיי הפסטיבל לשני מחנאות. יהיו כאלו שיכנו אותו כיצירת מופת אינטימית, ואלו שייחשבו כי מדובר בבזבוז זמן רציני. אני מאלו שלא חיבבו את הסרט. יצירתו של אוליבר מסמן בוויי את כל הקלישאות הפוטנציאליות של מה שאנשים חושבים על סרט פסטיבלים. הוא איטי וכמעט חסר דיאלוגים. דבר שלא היה מפריע לי בעבר אילולא היה בו משהו שהיה תופס אותי.
במקום סרט של 01:25 מסתתרים להם שני סרטים קצרים (התחלתו ודקותיו האחרונות) שאולי לא יכלו לעמוד לבדם, אך הם טעונים בהרבה מאוד משמעות ורגש שהיו לי חסרים במהלך המערכה האמצעית.
"ואז רקדנו"
סיפור הפקתו של הסרט הוא בהחלט מעניין. בהקרנתו בפסטיבל קאן הסביר הבמאי לבאן אקין כי רוב צוות ההפקה החליט להשאיר אנונימי בשל עלילתו הרומנטית בין שני צעירים גאורגים והפחד כי קבוצות דת קיצוניות יפגעו בהם. אז ראשית לא נשאר לי אלא להוריד את כובעי מול אותם צוות ולהמליץ בחום על "ואז רקדנו".
סצנות הריקודים כאן הם יפייפיות באותה מידה שיגרמו ללסת שלכם ליפול מתדהמה. שני השחקנים הראשיים כאן לא פחות ממצוינים ומצליחים ליצור הזדהות בקלות בשל העובדה הפשוטה כי משחקם מרגיש אותנטי ודמויותיהם כתובות עד שלמות, קשה נגיד שלא לראות אותם אחרי אימון מופרך וקשה כאשר אנו יודעים מה עובר בראשם ולא לתת להם חיבוק ענקי.
"נערת זומבי"
הסרט הנוסף שהתאפשר לי לראות בפסטיבל קאן הוא סרטו החדש של הבמאי הצרפתי ברטראן בונלו, ברטראן שהחל לביים עוד בתחילת העשור כבש את תשומת ליבם של סינפלים אדוקים לפני 3 שנים עם סרטו "Nocturama". בסיס סרטו החדש מבוסס בחלקו על חייו של אזרח מהאיטי שכביכול בעזרת כישוף וודו קם מחדש לתחייה. חלקו השני מתרחש 55 שנה אחרי אותה תקרית בו נערה האיטית מספרת לחברותה סוד משפחתי המוביל את אחת מן החברות למעשה שממנו אין דרך חזרה.
יותר מכול מדובר כאן בסרט שנוטף כולו אווירה וסטייל גותי, הוא יפייפה לעין ומצולם לשלמות, חשוב מאוד להבהיר כאן כי למרות שמו והתעסקותו במתים הוא אינו סרט אימה קונבנציונלי, ולמען האמת הוא יותר סרט פוליטי. בעייתי הגדולה כאן היא עריכתו המעייפת של ברטראן לכל אורכו של הסרט ואי הצלחתו בחיבור שתי עלילות שונות למעשייה אחת מגובשת ובעלת משמעות. צריכים לדעת למה נכנסים כאן, מצד אחד הזדמנות מופלאה להכיר קול חדש בקולנוע הצרפתי אך מצד שני אינני בטוח אם כל זה באמת שווה את המאמץ.
"עיניים שלי"
לסרטו השני של ירון שני בטרילוגיית האהבה צריכים לבוא מוכנים מראש, מדובר בחוויה לא פשוטה, אני יכול אפילו לתאר אותה אכזרית ולא נעימה לצפייה. אך למרות כל זה, לא יכולתי להוריד את עיניי מהמסך, הרי יש כאן במרכז הסרט נושא רגיש. חייו של קצין משטרה ותיק ומוערך משתנים מקצה לקצה בעקבות תלונה שהגישו שני נערים על הטרדה מינית.
הכל כאן מטופל במסירות ובחוכמה, שני מציף על פני כל השטח הרבה כעס כלפי מערכת חוקים פגומה, אך זה לא אומר כי יתר הדמויות כאן חפות מכל פגם. הם צועקות זו לזו, רבות, עומדות על שלהם ועדיין יש כאן כמות של רגש ואהבה כלפיהם, מה שהופך אותו בסיומו לחוויה מתגמלת.
