השורקים, דייגו מראדונה, מסע ארוך אל תוך הלילה, הזמיר – מקבץ שני
שפת שריקות שבחיים לא שמעתם, סיפורו של הכדורגלן הכי גדול, סרט אומנותי בתלת מימד ומערבון אוסטרלי | דיווח שלישי מפסטיבל קולנוע ירושלים.
השורקים
הנה משהו שלא ידעתי עליו, באי לה גורמה קיימת שפה עתיקה הנקראת השריקה. על זה החליט לבסס סרט שלם הבמאי הרומני קורנליו פורומבויו. ובואנ׳ה זה עבד לו. הסרט מהנה, מעניין ולעיתים אפילו מצחיק. קונבליו מצליח לנצל כל שנייה ושנייה מהקונספט של שפת השריקה. הוא עדיין לא מחדש בהרבה את תבנית סרטי הפשע, ובעצם לוקח לו זמן עד שהוא באמת מצליח למצוא קרקע יציבה, בגלל שיש בו מספר רחב של דמויות ועדיין התסריט עצמו קולח ושנון. ההומור הקר שלו הוא יותר פגיעות מאשר פספוס. במובן מסוום הייתי גם שמח אם היה בו ערך מוסרי נוסף.
הסרט חמוד, מסקרן וישרוק כל הדרך ללב שלכם.
דייגו מראדונה
הבמאי אסיף קפדיה הרוויח את מקומו כאחד מהיוצרים הדוקומנטרים הכי מבטיחים תודות לשני סרטים בלבד. סרטיו מנסים להציג את התמונה הגדולה מאחורי אישיותם של האנשים הכי גדולים. ביניהם: הזמרת איימי ויינהאוס ונהג הפורמלה 1 איירטון סנה דה סילבה. ועכשיו מגיע תורו של הכדורגלן דייגו מראדונה.
במיומנת מרשימה רוקח אסיף דיוקן אנטימי כאשר הוא משתמש אך ורק בצילומי ארכיון, כאשר ברקע ניתן לשמוע קריינות של אלו אשר היו קרובים למראדונה. עם זאת, הוא רחוק מלהיות צפייה מעניינת או חובה בקרב הקהל הממוצע. אורך הסרט הוא מעל שעתיים ולמרות שלעיתים עריכתו מצליחה להיות קולחת ומהירה. ניתן להשוות את היצירה לסוג של ערך בוויקפדיה, הוא ארוך וקריאה של כולו יכול להיות מייגע, כשהוא מגיע לנקודה ספציפית על חייו הוא יכול להימרח במעט. אני רק יכול לנחש כי מעריציו ש מראדונה וחובבי ספורט ימצאו הרבה לאהוב כאן ועדיין התרשמתי לטובה מיכולותיו הקולנועיות של אסיף.
מסע ארוך אל תוך הלילה
אחת מנקודות המכירה של הסרט הזה, הוא וואן – שוט (One shot) ארבעים וחמש דקות בתלת מימד, אני יכול להניח כי בידיים הנכונות של במאי אשר מבין את מלאכתו מאחורי המצלמה מה שנשמע כמו גימיק יכול להנביט את אחד מן הרגעים היותר יפים שראיתי בשנת 2019. אז זהו שלצערי הרב מדובר במקרה הראשון. התלת מימד הרגיש לי כל כך לא נחוץ, הרי כל המטרה של התלת מימד היא לגרום לצופה להרגיש חלק מתוך העולם שבו הם נמצא, כשהדבר הכי מרשים בכל הארבעים וחמש דקות האלה היא כותרת הפתיחה היוצאת מתוך המסך, אתם בבעיה רצינית.
אך בוא ונשים לשנייה את הוואן – שוט בצד, כי לפני כל זה יש שעתיים מלאות של מה שאני רק יכול לכנות פילר. פילם נואר חסר כל פוקוס, תעלומה הרחוקה מלהיות מעניינת או מסקרנת. דמויות דלות כמו חתיכת נייר ופילוסופיה בגרוש. הדבר היחידי שבאמת חיבבתי כאן הוא הצילום והשימוש שלו בתאורת ניואן. חוץ מזה ככל הנראה מדובר באחד הסרטים הכי יתר מוערכים של השנה.
הזמיר
ג'ניפר קנט כבשה את ז'אנר האימה בסערה עם ה"באבאדוק". סינפלים רבים חיכו בקוצר רוח לסרטה הבא של ג'ניפר. כעבור ארבע שנים הופיעה לא פחות ולא יותר בתחרות הרשמית של ונציה ע״פ סרטה "הזמיר" שחצה את המבקרים לשני מחנאות. דעתי על הסרט איכשהו מעורבת. אני מבין את התלונות של אלו ששנאו את הסרט במיוחד אלו שלקחו באופן רגשי את תיאורם של החיילים הבריטים כפראי אדם, האלימות חסרת הפשרות והתעסקתו בנושא האחר של אותה תקופה (הדמות הראשית היא אירית המנסה לנקום בחיילים בריטים, אליה מצטרף נבטן שחור עור בשם בילי).
הבעיה הכי גדולה כאן היא שבמהלך השעתיים והשש עשרה דקות שלו הוא מרגיש לעיתים די נמרח. יש לו פתיחה מצוינת. הוא מצליח להכין את הבמה ואת הדמויות, ולהעביר את הקונפלקטים והיחסים האישיים, כשמגיע האספקט של סיפור הנקמה, לאט לאט מאבד הסרט קיטור. הוא יותר מידי מסתבך עם עצמו ולא כזה בטוח עם עצמו איך הוא רוצה להגמר. ועדיין בסטנדרטים של מערבון הוא די מהנה, מצולם יפהפה, משוחק נהדר (ביאן גנמבראר האלמוני גונב את ההצגה), עבודת האיפור מצויינת וכל הנראה לא ישאיר אותכם אדישים. הסרט יותר מיועד לחובבי הז'אנר.
