קודם כל, כל מי שאהב את הסרט (ולפניו את הספר) "נאמנות גבוהה" יכול לשאת תפילת הודיה לאלוהי הקאברים והרימייקים, כי הגרסה הטלוויזיונית של שניהם, שעלתה בסוף השבוע ברשת הכבלים Hulu בארצות הברית, היא, בשתי מילים, לא מביכה. נקודת פתיחה מצוינת לכל רימייק באשר הוא. מעבר לזה, האם מדובר בגרסה מוצדקת, ראויה לזמנכם היקר, שתהפוך לקאלט כמו הסרט עבור צופים שנהנו מקומדיה רומנטית ומוזיקה טובה שמסתופפים יחד במוצר אחד – מסופקני.
"נאמנות גבוהה" - טריילר
אם נתייחס כרגע לסרט (ולא לספר), שללא ספק היה נקודת ההתייחסות העיקרית של הסדרה, ניכר שהיוצרים של "נאמנות גבוהה" (High Fidelity) נעו במסלול תזזיתי שמצד אחד ביקש לחמוק מקופי פייסט לסרט, ומצד שני הקפיד לשרבב פנימה מספיק מראי מקום שיקרצו לקהל הנאמן שלו. רוב גורדון (אותו גילם בסרט ג'ון קיוזאק) היה סוג של דושבאג חינני שבחורות עוזבות באופן עקבי, עד לרגע בו הוא מחליט לצאת למסע לאורך מערכות היחסים הקודמות שלו כדי לברר אחת ולתמיד מה הוא עושה לא נכון. בתוך זה משתלבים גם האובססיה שלו למוזיקה, בהיותו בעל חנות תקליטים, והאובססיה השנייה - לדירוג דברים.
על פניו רוב של הסדרה שונה מהסרט בכל מובן. נתחיל מזה שהיא בחורה ולא בחור (מגלמת אותה זואי קרביץ, הבת של ליסה בונט ששיחקה בסרט את אחת החברות של רוב), היא אפרו אמריקנית, היא גרה בניו יורק ולא בשיקגו, אחד האקסים שלה הוא בכלל אקסית והיא חיה עכשיו ולא בסוף הניינטיז. אבל מכל מיני בחינות אחרות הסדרה דומה מאוד לסרט, אם זה ברעיונות שמציגות דמויות בסדרה או בזירת חנות התקליטים וצוות העובדים הסנוב שלה - שמסרב למכור תקליטים ללקוחות שמבקשים לרכוש מוזיקה נדושה או חסרת טעם (בפרק השני הם מנהלים דיון עקרוני האם זה בסדר למכור תקליט של מייקל ג'קסון, שמשום מה קיים בחנות).
אבל בסופו של יום הפרטים ששונו במטרה לרענן את השורות הם לא יותר מקוסמטיים. רוב אולי חיה חיים של מילניאלית בניו יורק (והיא קולית עד כאב ונראית מעולה, מה שמקשה על הצופה להאמין שהיא לא מצליחה למצוא אהבה) אבל ההתנהלות שלה, כמו גם התפיסה שלה את חיי הזוגיות, נותרה אי שם בשנות ה-90 והיא יותר דומה לזו של רוב גורדון של קיוזאק משהיתה רוצה לחשוב.
עניין אחר הוא התפקיד של המוזיקה בסדרה - הספר נכתב כשהוויניל כבר מת מוות קליני. כשהסרט יצא נאפסטר נולדה והוויניל עדיין היה מת. הסדרה יוצאת בעולם שבו ספוטיפי שולטת במוזיקה, אין מצב שאתם והחברים שלכם מקשיבים לאותם אלבומים אלא אם כן אתם בני 12, וכבר לא בטוח שהמוזיקה שאנחנו מקשיבים לה מאפיינת אותנו חברתית כמו פעם. מה שהספר והסרט עשו למוזיקה מפוספס לגמרי בסדרה ולכן מרגיש מיושן. מה גם שהוויניל חזר לתחייה שוב, הפעם בגרסה האקסקלוסיבית והיקרה. רוב של קרביץ לא באמת מנהלת גן עדן להיפסטרים שרוב היום רק מקוננים, כמו שהיא לא יכולה להחזיק לבד דירה בניו יורק.
האם כל אלה הורסים את חוויית הצפייה ב"נאמנות גבוהה"? לא. היא מהנה ומתעכלת בקלות, לקרביץ יש נוכחות מהפנטת וגם שחקני המשנה שלה מצוינים. אלא שאם הסרט הצליח ללכוד את מה שנקרא בלעז קולו של דור, הסדרה מתקשה לבלוט באמירה משכנעת מספיק. מה שאומר שבשפע הטלוויזיה הנוכחי היא כבר לא תזכה למקום בטופ פייב של הסדרות שאתם חייבים לראות.
