ביקורת הסרט: "היום שאחרי לכתי"

לא הרבה סרטים עוסקים ביחסי אב-בת בהקשר העומקי ולא הרוחבי של האפשרויות הגלומות במערכת יחסים שכזו וסרטו של נמרוד אלדר, הוא לא סתם עוד סרט ביכורים שיוצא כאן

היום שאחרי לכתי סרטו של נמרוד אלדר, הוא לא סתם עוד סרט ביכורים שיוצא כאן. לא אין בו משהו בועט או גרנדיוזי אבל יש בו את מכלול ההיבטים שמגבשים ייחודיות לדמויות, הניצבות במרכז הסיפור ומצליחות לרגש.

יורם גולן (בגילומו של מנשה נוי) הוא אב יחידני לבת מתבגרת, רוני (בגילומה של זהר מידן) עם מכלול המשמעויות הנלוות לזה. את שגרת יומו הוא מבלה בספארי כ-וטרינר בכיר. התנהלותו הכללית מספרת לנו כצופים, שגם הוא מתבגר. ניסיון ההתאבדות של בתו, שמופיע מהר מאוד בתחילת הסרט, מאלץ אותו במסגרת המהלך העלילתי גם להשתנות.

לא הרבה סרטים עוסקים ביחסי אב-בת בהקשר העומקי ולא הרוחבי של האפשרויות הגלומות במערכת יחסים שכזו, על שלל היבטיה הפסיכולוגיים והמורכבים. לכן העיסוק במערכת היחסים הזו והעמדתה במרכז כובד העלילה, הוא מרתק.

מתוך "היום שאחרי לכתי". צילום יחצ

הבחירות למאפייני הדמויות של האב והבת, מצליחות אף הן, ליצר נגטיבים מרתקים משום שמערכת היחסים האינסטינקטיבית של הורה בפעולה, נשחקת באמצעות המנגנונים הרפויים של האב. אם תרצו, החי מת על רקע מערכת היחסים בין האב לבתו, שמעוצבת כמערכת יחסים שמתעמתת עם הטבע וכל הניסיונות הכושלים להתערב במערכת הזו, הם שמייצרים עניין גובר במערכת היחסים שבמנגנונה אמורה להיות טבעית. אם תשאלו, הדרמה המרכזית בסרט היא מערכת היחסים, אך הדרמות סביבה הן עצומות לא פחות מתוקף היותן שגרתיות. כך למשל, הטיפול בבע״ח במרחב הפתוח דורש דריכות ממוקדת מטרה ולצד זה הטיפול המובן מאליו בבת מורדת, מיצר כעס בלתי נשלט גם אם הוא מיוצג באיפוק. רוני הבת שהולכת עד הקצה ומאתגרת את האב, נאבקת כדי לחזור לחיק האם החסרה. האלמנטים שמבטאים את החי-המת, ארוגים מתוך שממת הטבע לצד ריגושי החיים שמבוטאים כריגושים ״זולים״ כמו מתקני לונה פארק או הפגנה רועשת בלב ת״א. החיים והמוות הם שני קווים מקבילים, שנפגשים למרות שכל אחד מהם פונה לכיוון אחר.

כחלק מהמאבק המקסים של האב בבת, הרפליקות המובנות בתסריט שזורות בו כמו בשיעור אקזיסטנציאליסטי נפלא. אם תרצו, המאבק מבטא את הקלות הבלתי נסבלת של הקיום. כשרוני שואלת במהלך נסיעתם המשותפת, בין הצוקים, ״מה היה קורה אילו הייתי מתה?״ תשובת האב הופכת למבריקה, כשהוא מספר לה את הנתונים היבשים של קירור הגופה, הודעה על מותה וקבורתה. כלומר, המוות הוא עניין טכני וריטואלי ביחס לחיים. תשובת האב מבטאת ניכור אך לצד זה יש בה מן החמלה על הבת והיא מוצגת כמעין תוכחה מקורית לתפיסת עולמו החילונית.

מתוך "היום שאחרי לכתי". צילום יחצ

אגב, א-לוהים בעולמו של החילוני המפקפק, מקבל אף הוא ביטוי בייצוגם של החרדים במסדרון ביה״ח. שם, בין הניתוח לפנימית, מוצגת לנו חוסר הסבלנות של יורם לישועה שמייצגים שני גברים עבי כרס, שעומדים בפוזיציה לא סימטרית. כלומר, הביטוי האקסטטי אפשרי מכל הכיוונים. וכשם שיורם אטום מלקבל את בתו שכה זקוקה לו, כך הוא אטום לכל רגש אמוני או פרק תהילים. בסצנה הקטנה הזו מסתתר מפגן מדויק של עיצוב דמות מה שמעניק זרקור לכישרונו המיוחד של אלדר וליכולת הייחודית שלו שמתגלה כאן, בפירמוט הדמויות מתוך הסיטואציה, בפיקוס תפיסת העולם שלהן באמצעות הביטים והג׳סטות ולא לפחד לעשות את זה גם אם זה סיכון מסוים במובניו האיכותיים של הפריים וגם עם נקודת הכשל של זה יהיו המעברים או ריבוי השתיקות.

אלדר עושה שימוש יפה גם בסימבול הבגד, סימבול הדרך- הכבישים והזרימה הטבעית, כאשר כל אחד מהם אפשר לנתח בנפרד. הליהוק של זוהר מידן לתפקיד הבת, מעניק הרבה משמעות לדמות שהיא מגלמת והיא מצליחה להגיע אל הצופים בדיוק כמו שאביה תופס אותה מנקודת מבטו, לעיתים מעצבנת ולעיתים שבירה ורגישה. עבודת המשחק המשובחת של מנשה נוי וזוהר מידן מצליחה לבטא את מטאפורות הניגודים ולהביא אותה ואת מערכת היחסים לשיאה, ברגעים רבים.

מתוך "היום שאחרי לכתי". צילום יחצ

יחד עם זאת, חולשתו של הסרט מתבטא בחוסר אחידות המערכות הדינמיות כאשר לעיתים דמויות נוספות לא מטופלות באותו האופן כמו הדמויות הראשיות. כך למשל, העובדת הסוציאלית והקוסם לא תואמים לרף הגבוה של הטיפול בגיבורים וביתר הדמויות.

כוכבים- 4 כי המשחק של נוי ומידן מעולה ומערכת היחסים מובנת.

מרלנה- רוני בגילומה של זוהר מידן הוא ליהוק ייחודי שגורם לסרט כולו להחליק במדד בקלות.

הטריילר:

[youtube -zXiqURWwVE nolink]

 

 

מרלין וניג
יוצרת וחוקרת בינתחומית, מרצה במוסדות להשכלה גבוהה וחברה במועצת הקולנוע הישראלי