כשהיא שוברת לא פחות לבבות מדורון קביליו, הסתיימה אתמול (ה', yes) העונה השלישית של "פאודה". הייתה לה תחרות לא פשוטה בחוץ – מזג אוויר ממשפחת סוף העולם ונגיף אימתני שמשתולל, ובכל זאת היא הצליחה להעמיד תחרות ראויה בכל מה שקשור לאקשן. ממש כמו במערכון המצוין של "ארץ נהדרת", כל מה שהיה חסר זה שקביליו יעטה את מדיו וזיפיו ויצא להילחם בקורונה.
(באדיבות yes)
זאת היתה עונה ששדרגה את שתי העונות שקדמו לה, לטובה או לרעה, תלוי את מי שואלים ולפעמים גם וגם. אין ספק שהכניסה לנטפליקס וההצלחה הבינלאומית לקחה אותה צעד אחד כלפי מעלה בכל מה שקשור בסדרי גודל. אחוז האקשן ב"פאודה" המריא בעונה הזאת והפך לחלק הארי במרכיב המתח שלה. עוד לא הספקתם להסדיר נשימה מהאקשן הקודם וכבר הסתער עליכם מרדף, מאבק, קרב יריות או מנוסה כלשהם. לזכותה של הסדרה יאמר שלמרות העומס היא עמדה בסטנדרטים גבוהים של אקשן ולא ביישה את הפירמה.
במישור העלילתי ניכר ששני היוצרים, ליאור רז ואבי יששכרוף, השקיעו בנרטיב מורכב יותר והחזירו ל"פאודה" את הקסם שאפיין את העונה הראשונה ונעדר מהשניה. מה שהחל כמשולש שהרכיבו קביליו, הנמסיס הראשוני שלו, האני אל ג'עברי (מנהיג הזרוע הצבאית של חמאס בעזה) ובשאר חמדאן, בן הטיפוחים של קביליו, שלכוד בין שניהם, הפך לדו קרב בין קביליו לבשאר. האחרון התכחש לדורון ממש כמו הבן הביולוגי שלו, עד לעימות הסופי ביניהם בפרק האחרון. עימות מייאש, לא הירואי משום בחינה, שאין בו מנצחים אלא רק מפסידים, משפט שאפשר באופן כללי לחרוט על דגל הסדרה. יערה מתה, אביחי מת, בשאר הולך לכלא בנפש רצוצה וליאור רז הולך לשבור את הראש על עונה מספר ארבע, שכבר הוזמנה.
לעומת קביליו, שליאור רז הביא בעונה הזאת כמעט אל קצה הקלישאה (ויפה עשו "ארץ נהדרת" כשהלבישו אותו בחולצה עם הכיתוב "מוגזמת"), עם המניירות הגבריות, הזעף הנצחי והרומן המגוחך עם הילה-מרינה מקסימיליאן, בשאר הוא הדמות הטרגית של העונה. יותר מכולם הוא מסמל את השאיפה לחיים נורמליים במציאות שהיא הכל חוץ משפויה, תחושה שמאפיינת את שני הצדדים של הסכסוך. הוא לכוד בסיטואציה בדיוק כמו שחלק מהישראלים לכודים בתוכה, היסטוריה של אלימות שהוא בעל כורחו חלק ממנה מבלי להפסיק לקוות שיום אחד יוכל להימלט, עד שהחיים מטיחים אותו אל הבלתי נמנע והוא הופך לחלק מהמאבק. אולי כמו שאנחנו לכודים בכמעט בחירות מספר ארבע.
לעומת זאת, הפינאלה של "פאודה", בטח אחרי הבילד אפ שנבנה במהלך העונה, היה מינורי בלשון המעטה. הניסיון לחסל את קפטן איוב היה קלוש ולא משכנע, והמעשה הגדול של בשאר, הרצח של יערה, זה שאמור היה להשאיר אותו בספר ההיסטוריה של המאבק הפלסטיני, היה תלוש. לחדור לארץ כדי לחסל חטופה שכבר הייתה אצלם בידיים? הייתי עושה מאמץ לתסרט אירוע קצת יותר מרשים. אני מבינה שבשאר כביכול ביקש לנקום את מות אביו אבל יערה (ריף נאמן), הנערה החטופה, לא היתה דמות משמעותית מספיק בעונה הזאת, למרות ניסיונות להפוך אותה לכזו בפרק האחרון. היא הייתה בעיקר גורם מקדם אקשן, ועד כמה שהרצח הזה היה סימלי והפך את המוות של אביחי למיותר, הוא השאיר תחושה של ענות חלושה.
ואף על פי כן, "פאודה" סיימה עונה מצוינת שהשאירה את הצופים שלה על הקצה. היא שילבה יפה בין פצעים לאומיים (הנערים החטופים, המוות של אביחי, הפוסט טראומה של שגיא, המשפחה המתרחבת של סטיב) ובין מופעי אקשן מרהיבים, במיוחד אלה שהתרחשו בעזה. באותה נשימה היא דילגה בין אמינות תסריטאית למופרכות (הגענו עד הלום ועדיין קביליו יכול להסתובב בצד הפלסטיני בלי שיזהו אותו!) ועדיין מעבירה יפה את המסר - רק כשיהיו מספיק אנשים בשני הצדדים שישאפו לחיים שפויים, רק אז הסכסוך יפתר. זה או הקורונה, מה שיבוא קודם.
